דבר אברהם - א לא

אלא דבקרא לא כתיב אלא ומלק את ראשו ואנן בעינן בה חתיכת סימנים משום דבמקום שחיטה היא ולכן בעיא סימנים והלכך פריך דאי לאו דזעירי שפיר איכא למימר דמליקה במקום שחיטה היא שמולק את הסימנים בעודה חיה כמו בשחיטה ששוחט את הסימנים כשהיא חיה. אבל לזעירי שנעשית נבלה במפרקת ורוב בשר א"א כלל לומר דמליקה במקום שחיטה היא דאין שחיטה בעולם אחר נבלות, וא"כ מנלן דצריך לחתוך הסימנים כבתורת שחיטה כלל. וזהו דדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב וכי מאתר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנים, הנה לא כתב למה מועלת המליקה אלא למה עומד ומולק שוב הסימנים, ר"ל מנלן למלוק הסימנים כל עיקר בתורת שחיטה תיסגי מליקת עורף לחודא בלא סימנים והכי נמי בדאביי פירושו סימן שני למה דעיקר השחיטה הוא מה שתצא חיותו ע"י שחיטה ומשו"ה סגי בעוף סימן אחד שעי"ז תצא חיותו, שכן כתב רש"י ז"ל להדיא בזבחים (שם דף ס"ה) ת"ק סבר שהייה בסימן שני כו' דלא דמי לשחיטת בהמה דטעמא דבהמה בעיא שני סימנים משום דלא נפקא חיותא בסימן אחד הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עוף בסימן אחד נפקא חיותא [וסגי לגבי שחיטה, שיטה מקובצת], וכן אמרינן בחולין (דף כ"ח ע"א) לראב"א דאמר וושט ולא קנה ופרכינן ממליקה שחותך כו' עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע כו' חותך סימן אחד כו' ומשנינן דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת יפי' רש"י ואזיל ליה חיותיה בכל דהו הרי דעיקר השחיטה הוא מה שתצא חיותו היינו שסופו למות כבר בזה, והלכך תקשי מנ"ל דבעינן סימן שני כלל מתורת שחיטה עד ששהייה פוסלת בו [לאביי אליבא דכו"ע כמבואר בזבחים] וכי יש שחיטה אחר שחיטה, מאחר דנפקא חיותא ע"י השחיטה כהכשרה בשיעור הצריך אטו יש שחיטה אחריה כלום. וזהו שכתב דהא ודאי עוף בחד סימן מתה, ר"ל שסופה למות דפסקא חייתה, וזהו ממש כמ"ש בזבחים שם, ואמאי מעכב ר"ל אמאי בעי כלל סימן שני מתורת שחיטה, אע"כ צ"ל דחידוש הוא דיש שחיטת מליקה אחר שחיטה וה"נ נימא לזעירי דיש שחיטת מליקה אחר שפסקה חיותה מחמת נבילות. וע"ז משני רבא דסימן שני בעולה באמת אינו בתורת שחיטה כלל דאין שחיטה אחר שחיטה אלא משום מצות הבדלה הוא, ואביי לא ניחא ליה בהא. אבל לא היתה כלל כוונת רש"י ז"ל לומר דבסימן אחד היא כמתה כבר מעכשיו והויא נבלה, דבאמת עדיין כחיה היא לכל דבריה אלא דלענין שחיטה פסקא חיותה ואין שחיטה אתר שחיטה. והדברים מאירים נתיב חדש בעז"ה בדברי רש"י ז"ל התמוהים מאד. ולפי"ז נמצא דאף לפי המסקנא דחותך מפרקת בלא רוב בשר תתלה ולא נעשה נבילה מ"מ פירכת אביי במקומה עומדת וכי יש שחיטה אחר שחיטה ומדחזינן דיש שחיטת מליקה אחר שחיטה ה"נ דישנה אחר מיתה דנבילות, דמאיסור נבילות שמחמת איסורו גרידא לא איכפת לן במליקה דהכשרה בכך אלא דעיקר החסרון הוא דאין שם שחיטה כלל אחר נבילות דכבר נפקא חיותא ובזה אין בנבילות חסרון יותר מלאחר שחיטה ועדיין היא חיה שבשניהם החסרון הוא רק דנפקא חיותא

אך לפי"ז שוב יקשה על הסמ"ק דכיון דא"א להיות עוד שם שחיטה אתר סימן ראשון בעוף היאך אפשר לדון ביה כשהייה במיעוט בתרא הרי אין עליו שם שחיטה כלל. ויש לחלק. ועוד אפשר לומר דאע"ג דהסמ"ק קאי אליבא דרש"י מ"מ בהא דאביי בזבחים יפרש כתוס' דלראבר"ש לא הוי מעשה עולה בחטאת משום דכיון שחתך רוב בשר הוי מליקה אחר מיתה ואביי לית ליה דסימן שני רק משום מצות הבדלה הוא ומשום שהייה לא מיפסלא דלא שהה כלל בחתיכת הבשר כשיעור שהייה. ואע"ג דהסמ"ק גופיה ס"ל דשיעור שהייה של עוף מועט הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד מובא בב"י (סי' כ"ג) ובחתיכת רוב בשר שוהה יותר שהוא עב יותר מסימנים, מ"מ משכחת לה דשוהה פחות מכשיעור כגון שחותך חצי עובי בשר עם המפרקת קודם הסימנים דדוקא רוב בשר אסור לחתוך קודם הסימנים הא בציר מהכי שרי ואח"כ אחר מליקת סימן ראשון הוא גומר לרוב בשר וחוזר ומולק סימן שני באופן שלא הפסיק בבשר כשיעור חתיכת רוב סימן. ואף שהתה"ד (סי' קפ"ה) כתב דלמ"ד כדי עוף לעוף שיעור השהייה הוא משהו ממש משום דמשכחת לה שחיטה בשיעור משהו כגון שהיה חצי קנה פגום והשלימו לרוב וממילא אותו משהו הוי שיעור השהייה בעוף וא"כ לעולם בחתיכת בשר משהו הוא שוהה כשיעור, הנה נראה דהסמ"ק פליג ע"ז שכתב (במצוה קצ"ז) ואפילו לא הגביה סכינו כו' לפי דשהיות העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב אחד בעוף הוא ונעשית מהרה כו' ונסתפק אם צריך לשער גם בחתיכת העור, [ועיי' חידושי הרמב"ן תולין (דף ל"ב) שכתב וז"ל ומיהו עוד [ט"ס וצ"ל עור] איתא בשיעור שהייה דכיון דלא משחטי סימנים עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטי אינשי גמירי עכ"ל]. הרי חזינן דמ"מ משהו ממש כהתה"ד לא ס"ל. [ואפשר דאפילו להתה"ד זהו דוקא בשחיטה אבל במליקה שיעור השהייה הוא ככל המליקה ביחד עם מליקת העורף. אך רחוק לחלק בין שהיות וצ"ע]. ועוד אפשר לומר דאביי ס"ל כשמואל בחולין (דף ל"ב) דאף לעוף שיעור השהייה כדי שחיטת בהמה. אך עפי"ז יצא לן דהסמ"ק רק דעת עצמו אומר בשהייה בין סימן לסימן בעוף ורש"י גופיה לא ס"ל הכי, אם נתפוס כדעת רבנו ירוחם שהוא ספיקא דאורייתא כי היכי דלא תקשי ליה מזבחים וכמש"ל

[יב] עוד לנו דרך אחרת בישוב קושייתנו מזבחים על הסמ"ק. דהנה הרשב"א בחי' לחולין (דף כ' ע"א) כתב וז"ל וכדרב הונא אמר רב הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה והא דאיפשטא ליה טפי בשחיטה מבמליקה משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה דהיינו שהייה דרסה חלדה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה עכ"ל. ודבריו ז"ל מרפסן איגרי דעד כאן לא עסקינן בסוגיין אנא בסימן שני בעולה הא בסימן ראשון לית מאן דפליג דשהייה פוסלת במליקה כבשחיטה והיאך כתב דאין שהייה פוסלת במליקה כלל. והיא פליאה עצומה מאד

ונראה לומר דלדעת הרשב"א אמנם אין שהייה פוסלת במליקה כבשחיטה, דהיינו שאין זה נידון בה כפסול בשחיטה אלא שדין השהייה בה כהפסק, ר"ל דכששוהה באמצע המליקה אין המליקה נחשבת כחדא אלא נחלקה עי"ז ונמצא שגמר המליקה נעשה בטריפה, דבשלמא כשלא שהה דאז כל המליקה כולה הויא מעשה אחד לא שייך לומר שנטרפה בחתיכת מפרקת או פסיקת החוט (עיי' יו"ד (סי' כ"ז) באחרונים) דכך הכשרה, אבל אם הפסיק קודם הכשר שחיטתה לא הוי כמעשה אחד ונמצא ששוחט [היינו שמולק] את הסימנים בקרבן טרפה ופסול, והא דכתב הרשב"א דאין שהייה פוסלת בה היינו שאינה פוסלת מטעם שחיטה ולא הוי כפסול בשחיטה אבל מטעם הפסק וחילוק המליקה מיהא פוסלת. ונ"מ לענין לטהרה מידי נבילה שאם הוא פסול בשחיטה הוי נבילה אבל אם הוא פסול רק משום טרפה מליקתה שאח"כ מטהרתה מידי נבלה לר"מ, עיי' זבחים (דף ס"ט). וכן משמע מחי' הר"ן חולין שם וז"ל וכדרב הונא אמר רב אסי וכו' ואצטריך לאשמועינן שלא תאמר כיון שתלדה ודרסה נמי דפסלי בשחיטה לא פסלי במליקה שאף בהגרמה נאמר כן קמ"ל כו' ומיהו שהייה ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך ליה לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהה אח"כ כיון שהשהייה מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והרי הוא כאלו נטרפה מעיקרא עכ"ל, משמע דפסול רק משום חילוק השהייה וקרבן טרפה הוי אבל פסול בשחיטה לא הוי. ולפי"ז יצא לן דבר חדש דשיעור השהייה במליקה אפשר שאינו שוה לשיעורה בשחיטה. וה"פ דסוגיא דזבחים רבנן סברי שהייה בסימן שני בעולת העוף לא מעכב, והיינו משום דסימן שני אינו מהכשר השחיטה כבבהמה אלא משום מצות הבדלה בלבד הוא והלכך