דבר אברהם - א ל

הוא. ובהכי הוא דאיפלגו ראב"ש ורבנן. דראב"ש סבר דשני סימנים בעולת העוף הם בתורת שחיטה כמו בבהמה, והלכך אם שהה בין סימן לסימן אע"פ שגמר הסימן השני כשהיא מתה מ"מ הוי שהייה בתוך השחיטה, ורבנן סברי דאין סימן שני מתורת שחיטה דלזה סגי בסימן אחד ככל שחיטת עוף אלא משום מצות הבדלה הוא כדפירש"י, ולכן אין שהייה פוסלת דמיד שמלק סימן אחד הוכשרה מצד השחיטה ורביץ עלה רק מצות הבדלה ובהבדלה ס"ל דאין שהייה פוסלת, אלא שאם גמר ומלק סימן שני בעודה חיה אחר השהייה חוזרת ונפסלת משום שהייה במיעוט בתרא אבל כשמלק את השני כשהיא מתה אין זה מצטרף לסימן הראשון ולא הוי כשהייה במיעוט בתרא. ורבא לטעמיה דס"ל בחולין (דף כ' ע"ב) דסימן שני שהוא רק למצות הבדלה אף משמתה עומד ומולק. [אך בתוס' הגירסא הכא בזבחים רבה וכ"נ קצת מדאקדמיה הש"ס לאביי ובחולין גרסי רבא. ויש מי שגרם התם נמי רבה]. עוד אפשר לומר דראב"ש נמי ס"ל דסימן שני בעולת העוף הוא רק משום מצות הבדלה ואפ"ה שהייה פוסלת גם בסימן ההבדלה משום דמ"מ אחר שחייב בהבדלה חדא מלתא היא עם עיקר המליקה. ודרך זו קרובה יותר, דאלת"ה אלא דלראבר"ש סימן שני בעולה הוי מעיקר המליקה ולא משום הבדלה, א"כ כדפריך אביי לרבא התם בחולין ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק ומשני רבא התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, הרי יקשה לרבא גופיה לראבר"ש דסימן שני אינו משום הבדלה בלחוד אלא מעיקר המליקה וכי מתה עומד ומולק, אלא ודאי דלדידיה נמי רק ממצות הבדלה הוא ואפ"ה שהייה פוסלת בינו לבין סימן ראשון משום דמ"מ חדא מילתא היא. אך יש לדחות עפ"י מה שיבואר בס"ד להלן דפירכת אביי היא מאי פריך רבא אזעירי וכי מתה עומד ומולק והרי מעיקר מליקת עולת העוף מוכח דיש מליקה אחר מיתה וממילא בחטאת נמי לא קשה משבירת מפרקת דכיון דגלי קרא בעולה ה"ה לחטאת, וע"ז משני רבא דסימן שני בעולה הוי משום מצות הבדלה ולא מוכח מקרא דיש מליקה אחר מיתה וממילא קשה אזעירי משבירת מפרקת, ואע"ג דלראבר"ש דס"ל דסימן שני הוא משום שחיטה ולא רק משום מצות הבדלה לא קשה דלדידיה גלי קרא דיש מליקה אחר מיתה מ"מ פריך רבא שפיר אזעירי מרבנן דראבר"ש דלדידהו סימן שני רק משום מצות הבדלה הוא וא"כ לא מוכח מקרא מידי כמ"ש, ולא שייך לומר מדראבר"ש נשמע לרבנן כמובן דהא גופא בפלוגתתייהו תלי. ולפי"ז מחלוקת דרבנן וראבר"ש היא רק במולק סימן שני משמתה, משא"כ בעודה חיה אע"ג דמצד עשיית מעשה עולה בחטאת כשרה לראבר"ש מ"מ משום שהייה מיהא פסולה וכן לרבנן פסולה משום שהייה במיעוט בתרא, ודברי הסמ"ק מיושבין שפיר היטב

[י] אך לכאורה יש לפקפק ע"ז, דאביי קאמר התם בזבחים רוב בשר מעכב איכא בינייהו ופי' רש"י ודכו"ע שהייה בעולה בסימן שני פסלה כו' וראבר"ש סבר רוב בשר בחטאת מעכב וחתיכתן אחר סימן ראשון הוא וכיון דלא סגי בלא שהייה בינתים אין כאן מעשה עולה, הרי דלאביי נמי מיירי במלק סימן שני בחטאת אחר שהייה ולאביי ע"כ צ"ל דמיירי ראבר"ש במלק סימן ב' מחיים דאלו אחר מיתה הא ס"ל לאביי בחולין דבעולת העוף אף בסימן ב' אינו עומד ומולק משמתה כמ"ש התוס', וא"כ אי מיירי בחטאת במולק אחר מיתה לא הו"ל לרש"י ז"ל לומר דמשו"ה לא הוי מעשה עולה בחטאת משום ששהה תיפוק ליה דהוי לאחר מיתה ואין זה מעשה עולה, אע"כ דמיירי מחיים וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי כשרה לראבר"ש בהבדיל הא הוי שהייה במיעוט בתרא להסמ"ק. אבל ז"א כלום, שהרי התוס' באמת מפרשי הכי בדאביי דלא הוי מעשה עולה בחטאת משום שהוא לאחר מיתה ובע"כ אתה צריך לומר כן וא"א כלל לפרש דראבר"ש מיירי במולק סימן שני מחיים שהרי ס"ל דרוב בשר אחר סימן ראשון מעכב וכיון שחתך גם רוב בשר הרי היא כבר כמתה אליבא דכו"ע, עיי' בחולין שם, ורחוק לומר דאביו פליג ע"ז כדמשמע בסוגיא דהתם. והא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כתוס' צ"ל דפליג עלייהו וס"ל דאביי דאקשי התם לרבא מעולת העוף וכי מתה עומד ומולק סבר באמת דאע"ג דסימן שני ג"כ מעיקר המליקה הוא ולא רק משום מצות הבדלה כרבא מ"מ אף בעיקר המליקה משמתה עומד ומולק משום דהכשרה בכך, ופליג בזה ארבא דס"ל דבעיקר המליקה לא אמרינן הכשרה בכך לענין מליקה לאחר מיתה, וכמו שראיתי למי שתמה על התוס' מנא להו דאביי ס"ל דאין מליקה אחר מיתה דמפשטות הסוגיא משמע להיפוך. והלכך א"ש דאי לאו חסרון דשהייה הוי מעשה עולה בחטאת אע"פ שהוא לאחר מיתה דבעולה נמי מליקה כשרה לאחר מיתה לאביי

ואין לומר כיון דלאביי מליקה כשרה לאחר מיתה ואחר מיתה אין שהייה פוסלת א"כ גם בעולת העוף אם שהה במליקה שאחר מיתה לא מיפסלא ונמצא דאף בחטאת העוף כשמולקה לאחר מיתה עשה מעשה עולה, ז"א חדא דאימת נעשית מתה לאחר שחתך רוב בשר והשהייה הרי התחילה מחיים מיד אחר מליקת סימן ראשון כשפסק מלמלוק הסימנים ונגמרה עם מיתתה ואין זה שהייה לאחר מיתה אלא מחיים כמובן, ועוד דעד כאן לא אמרינן אין שהייה לאחר מיתה אלא בשחיטה דמכיון שמתה אין תורת שחיטה על חיתוך זה ולא הוי אלא כמחתך בשר בעלמא ולא פסלה בה, משא"כ במליקה דכשרה לאביי אף משמתה ודין מליקה כהלכתה עלה לא הוי כמחתך בשר בעלמא ושפיר פסלה בה שהייה. ומ"מ בחטאת העוף לראבר"ש במולק סימן שני אחר שהייה לא מיפסלה משום מיעוט בתרא דאין דין מליקה בחטאת על סימן שני והוי אחר מיתה כנ"ל. וכן לרבא גם בעולת העוף לרבנן נא פסלה שהייה בסימן שני אחר מיתה משום דס"ל דסימן שני אינו מדין המליקה אלא משום הבדלה ולכן שייך לומר דאין שהייה לאחר מיתה

[יא] אולם הא מיהא קשיא לשיטת רש"י בדרך שכתבנו מנלן לומר אליבא דאביי דיש מליקה אחר מיתה משום דהכשרה בכך, התינח לפי ההו"א בתולין שם דחותך מפרקת ורוב בשר ואח"כ מולק את הסימנים דכבר נעשית מתה בע"כ דהכשרה בכך, אבל לפום מאי דמסקינן אמר רבא אימא וכן הוא עושה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ותניא נמי הכי כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט כו' א"כ לא נעשית מתה קודם מליקה וליכא למימר הכשרה בכך וממילא אם מלק אחר מיתה נימא גם לאביי דאין מליקה לאחר מיתה

ונ"ל לומר בזה מלתא חדתא. דהנה רש"י בחולין כתב א"ל אביי ותקשי לך עולת העוף דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני. ותמהו עליו הרשב"א והר"ן בחי' דאע"ג דסופו למות בסימן אחד השתא מיהא לאו נבלה הוא וכדתניא שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות, ומשו"ה פירשו דפירכת אביי היא דאפילו אי ליתא לדזעירי מ"מ בחתך מפרקת ורוב בשר וסימן א' בודאי הוי נבלה ונראה דרש"י ז"ל נד מפירושם משום דאי במפרקת ורוב בשר אינו נבלה מהיכא פשיטא ליה לאביי דבצירוף סימן אחד הוי נבלה ודאי. ובכדי לסלק מעליו תמיהת הרשב"א ז"ל נלע"ד שדרך אחרת לו בפירוש הדברים דוכי מתה עומד ומולק. דהנה קשה טובא במ"ש וכי מתה עומד ומולק כו' ואמאי מעכב שני, שאין הבנה ללשון אמאי מעכב, אמאי מהני הו"ל למימר ומאי ענין מעכב לכאן, הרי התורה אמרה מלוק שני סימנים ואתה עומד ושואל אמאי מעכב. ע"כ נ"ל דס"ל דהא לא הוה קשיא ליה לרבא כלל אמאי מהניא מליקה דלאחר מיתה, דמליקה ככל עבודה היא וישנה לאחר מיתה והכשרה בכך שכן ציותה תורה, אלא דעיקר הקושיא היא דמליקה אינה עבודה מיוחדת אלא במקום שחיטה היא דמה"ט מקצת דיני שחיטה נוהגים בה כגון שהייה שפוסלת בה כבשחיטה מה שלא מצינו בשאר עבודות, ולא עוד