דבר אברהם - א כט

שחוט רובא ומ"מ אמרינן דהמיעוט נמי ישנו בדין שחיטה, ובע"כ דהכי אמר רחמנא למשה שחוט כולו ותיהני רובו משום שהוא ככולו, ה"נ למ"ד מע"מ כרוב י"ל דכל הסימן ישנו בשחיטה ורחמנא אמר תיהני מחצה שהיא כרוב

ענף

[ז] נחזור לדידן דעכ"פ מההיא דזבחים מוכח להדיא דשהייה בסימן שני בעוף אינה פוסלת כלל, ואפילו לאביי דאמר התם רוב בשר מעכב איכא בינייהו אבל שהייה בסימן שני בעולת העוף דברי הכל מעכב כדפי' רש"י, שאני התם דצריך למלוק שני הסימנים ואביי ס"ל בחולין (דף כ' ע"ב) דאף סימן שני מעיקר המליקה הוא ולא רק משום מצות הבדלה ולכן שהייה פוסלת בי' כבבהמה אבל בחטאת העוף בודאי אין שהייה פוסלת עיי"ש

והנה ראיתי בפתחי תשובה (סי' כ"ג אות ט') שהביא בשם ספר מאיר נתיבים לפסול שהייה לדעת רש"י גם בסימן שני בעוף. וחזרתי הרבה עד שעלתה בידי למצוא את הס' הנ"ל ומצאתי בו (בסי' י"ז דף כ"ג) שנשאל לפני הרה"ג דק"ק טורטשין בתרנגול הנדיא שכמה פעמים הוא כשגגה היוצאת מלפני השליט שהשליח חותך את ראשו בקרדום ועדיין לא נשחטו כל הסימנים והשיב שאם ברור שכבר נשחט סימן אחד לגמרי שמותר לגמור הסימן השני אחר שהייה גמורה. וכתב שם דאין לאסור משום בעיא דשהייה במיעוט בתרא דסלקא בתיקו ולחומרא דבקל יש לחלק ביניהם. וכתב כעין הדברים שאמרנו משום דכל הסימן ישנו בשחיטה כמש"ל אבל סימן שני אינו בדין שחיטה כלל ומסיק שכן נראה לו ברור הלכה למעשה. והגאון מהר"מ מרגליות ז"ל בעל מאיר נתיבים צווח עליו ככרוכיא בדברים קשים ומרים, וכל המעיין בדברי התשובה יראה שבא עליו בטענות קלושות במחכ"ת ואדרבא דברי הרב האבד"ק טורמשין מלאים טעם וענין, ומכש"כ דבנידון דידהו כבר סילק השוחט את ידו לגמרי מהשחיטה וידוע שהשבות יעקב (ח"ב סי' נ"ד) מתיר כה"ג לדעת רש"י, דדוקא בששהה ולא סילק עדיין את ידו שייך לומר דכולה חדא מילתא היא אבל בסילק את ידו לגמרי ונקרא עליה שם הכשר שחיטה אין לפסול בדיעבד אם גמר מיתתה ע"י סכין, ודייק הכי מלשון רש"י והפוסקים דאחר שכתבו דשהייה פוסלת במיעוט בתרא כתבו היכא שהעוף שוהה למות מוטב שיכנו על ראשו ממה שיחזור וישחט ומדכתבו לשון מיטב משמע שהוא רק אזהרה לכתחלה ואם היה בו דין שהייה ממש הו"ל לאסור אפילו בדיעבד. ואע"ג דהנו"ב (מהד"ת חיו"ד סי' ב') חולק בזה על השבו"י והפריז את מדותיו לומר דאפילו לפי סברת השבו"י אפשר דזהו רק לענין מיעוט בתרא אבל בין סימן לסימן בעוף גרע טפי כמו שהזכרנו לעיל (אות א'), הנה מצאתי בחידושי הצל"ח לחולין שנדפסו מחדש (בדף ל') שחזר בו וכתב דאף לדעת רש"י אין שהייה פוסלת בסימן שני בעוף ונסתייע ג"כ מההיא דזבחים כדברינו, הרי שחזר בו וסבר דאפילו כשלא סילק ידו משחיטה שרי בסימן שני דעדיף ממיעוט בתרא, ודבריו בתשובה לאיסורא בודאי קודמין דאל"ה לא אישתמיט מלהזכיר בתשובתו את ראייתו מזבחים ולישא וליתן בה. ובכן נראה פשוט שדברי הרב האבד"ק טורמשין נכונים מכמה צדדים ויסוד אותן להם מש"ס ערוך בזבחים הנ"ל

[ח] אך הגאון בעל מאיר נתיבים תקע יתד אחד במקום נאמן ותמך יסודותיו על דברי הסמ"ק (סי' קצ"ו) שכתב וז"ל והיכא ששחט הכשר שחיטה ושהה ואח"כ חזר ושחט כל הסימנים רש"י אוסר ואין מודים לו כי ר"ת מתיר אך נהגו כרש"י, ולכך כששחט אדם סימן אחד בעוף חרק העוף מידו ועודנו מפרכם ורוצה להמיתו מיד לא יחתוך הסימן השני עם ראשו בסכין ולא בקרדום לפי ששהה בין סימן לסימן אלא ימיתנו במקל או ברגל ואפילו כששחט ב' הסימנים יש ליזהר בזה שנא לחתוך ראשו לפי שפעמים שמשייר מיעוט סימנים ולאו אדעתיה ושהיות פוסלות אפילו במיעוט בתרא לפי' רש"י עכ"ל. הרי מפורש דלדעת רש"י אין שום חילוק בין שהה במיעוט בתרא ובין שהה בין סימן לסימן בעוף. אבל קשה טובא על הסמ"ק מההיא דזבחים. והגאון בית הלוי בסימן הנ"ל כתב דהסמ"ק לא כתב כן אלא לחומרא בעלמא אבל מדינא אין שהייה בסימן שני אפילו לדעת רש"י, והכריח דבע"כ כוונת הסמ"ק כך היא דהרי מיירי כשזרק העוף וסילק כבר את ידו משחיטה ובכה"ג אין שהייה פוסלת אפילו במיעוט בתרא גם לדעת רש"י כמ"ש השבו"י. ומ"מ דחוק הוא, דנהי נמי יהיבנן דבסילק את ידו י"ל דהסמ"ק רק לחומרא קאמר ולא פליג על השבו"י מ"מ בשלא סילק את ידו נראה דסבר דשהייה פוסלת גם דיעבד, וכ"מ לשונו אך נהגו כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף כו' וכן נראה שהבין היש"ש פרק השוחט (סי' ט') ואין להאריך בזה

ונ"ל ליישב דעת הסמ"ק. דהנה בבעיא דשהה במיעוט סימנים דסלקא בתיקו וכתב רש"י דנקטינן לחומרא כתב התב"ש בשם רבינו ירוחם שהוא ספקא דאורייתא ולכן אזלינן ביה לחומרא, וכנראה תפסו כן התוס' בכוונת רש"י ז"ל ועיי' בפלתי (סי' כ"ג סק"ד), אך הרשב"א בתוה"ב ובית שני שער אי) כתב דלרש"י הוא רק מדרבנן דחוששין וגוזרין אטו קודם ששחט רוב הסימנים וכן כתב היש"ש שם, ומה שפסק הכא רש"י ז"ל לחומרא אע"ג דספיקא דרבנן בעלמא לקולא כבר יושב הנו"ב שם משום דאיתחזק איסורא עיי"ש. ולכן י"ל דהסמ"ק ס"ל כהרשב"א דלרש"י הוי רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין שהייה במיעוט בתרא אחר הכשר שחיטה, ומיושב שפיר היטב הא דזבחים דקאמר שהייה בסימן שני בעולת העוף א"ב דכיון דמדאורייתא אין שהייה פוסלת ומליקה כשרה היא בעולת העוף נמצא דכשמלק סימן שני בחטאת אחר שהייה עשה בה מעשה עולה. ולפי"ז יוצא לן דהאי דינא דשהייה בין סימן לסימן בעוף תניא בפלוגתא דרבוותא אלו, דלרבינו ירוחם ודעימיה דשהייה במיעוט בתרא הוי דאורייתא בע"כ מוכרח מש"ס דזבחים דזהו רק במיעוט בתרא ולא בין סימן לסימן בעוף. ולהרשב"א ודעימיה דמיעוט בתרא הוי רק דרבנן אפשר לומר דה"ה דגזרו גם בסימן שני בעוף. והנה מה שחילק השבו"י בין סילק את ידו ללא סילק נראה שהוא שייך רק אם נימא דעיקר הפסול הוא מדרבנן ובכה"ג לא גזרו, אבל אם הוא דין שהייה דאורייתא לכאורה אין מקום לחלק בהכי דמה לי סילק ידו מ"ל לא סילק וכי יש שיעור למעלה להפלגת הפסק השהייה. וא"כ בנידון של הגאון בעל מאיר נתיבים דאחר ששחט כל הסימן סילק את ידו מן השחיטה כשרה ממ"נ, אי דאורייתא הוא ולא מהני סילוק ידים הרי אין שהייה בין סימן לסימן, ואי כהסמ"ק דיש שהייה בין סימן לסימן בע"כ רק מדרבנן הוא ומהני סילוק ידים כהשבו"י. ואפילו אם נתפוס דברי הסמ"ק כפשוטן דאף בסילק את ידו נמי פסולה דיעבד ודלא כהשבו"י מ"מ כיון דעיקר איסורא להסמ"ק הוי רק מדרבנן ולרבינו ירוחם וסיעתו אין שהייה בסימן שני כלל אפילו מדרבנן דמהיכי תיתי, א"כ הוי פלוגתא דרבוותא בספיקא דרבנן דלקולא בשגם שרוב הפוסקים חולקים על רש"י בעיקר הדין

[ט] שוב התבוננתי דעדיין יש מקום לומר דהסמ"ק נמי סבר רבנו ירוחם דלדעת רש"י הוי ספיקא דאורייתא ומ"מ סימן שני דינו כמיעוט בתרא ואפ"ה לא תקשה מההיא דזבחים די"ל דהא דאמרינן התם דמבדיל לראב"ש סימן שני בחטאת העוף אחר שהייה וכן לרבנן בעולת העוף ואינו נפסל בכך היינו דוקא אם יגמור את הסימן הב' אחר שמת העוף, דאז ודאי אין שחיטת מיעוט בתרא שאחר השהייה פוסלת דמחתך בשר בעלמא