דבר אברהם - א כח

והוא משום דרובה ככולה עיי' בפירש"י שם, **( הרי דכשנכנס מהך מטלית שתים על שלש די לטמא, ואלו היה בגד גדול ונכנס ממנו שתים על שלש אע"פ שהוא רוב השיעור הצריך לבגד לענין טומאה הבית טהור, ולא אמרינן. כיון שנכנס רוב ג' על ג' רובו ככולו והוו כנכנס כל ג' על ג', משום דלא שייך כלל ענין רובו ככולו אלא כשנכנס רוב כל הבגד כמו שהוא בפועל דאז המיעוט בטל ונגרר בתר הרוב. אבל בבגד גדול שנשאר ממנו יותר ממיעוט בחוץ לא שייך לומר רובו ככולו בשביל רוב ג' על ג' שנכנס דאדרבא רוב הבגד נשאר בחוץ ודון להיפוך, כמובן. אח"ז מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה קע"ב) שכתב דלא איתפרש ליה אם הבגד גדול והכניס בבית רובו של ג' על ג' אי שדי מיעוטו בתר רובו שבפנים או כיון דרובו בחוץ לא אמרינן שדי לפנים. אבל לדעתי דבר פשוט הוא כמו שכתבנו. ואף המנ"ח שם כתב דמלשון הת"ם והר"מ בגד שיש בו ג' על ג' נראה דוקא בשיעור זה אבל אם הוא גדול לא אמרינן רובו ככולו כיון דהרוב מבחוץ, ודבר פשוט הוא שאין לנטות ממנו על דעתי. ולפי"ז יש להתבונן בשחיטת רוב הסימן דדיינינן בי' רובו ככולו למה לא נאמר שהסימנים הם חלק מן הצואר שהם מחוברים יחד ונמצא שרוב הסימן השוחט הוי רק מיעוט מן כל הצואר ואין כאן רובו ככולו. אמנם פשוט הוא דאין הצואר שייך בדיני שחיטה ורק סימנים הוא דאיתנייהו בשחיטה א"כ לענין זה רק בסימנים לחוד הוא דעסקינן ולכן הוו כדבר מסוים בפני עצמו שעליו בלבד נאמר השיעור דכולו, היינו דכיון דשיעור השחיטה הוא בכל הסימן ואנו עסוקין בזה אם שחטו כולו אמרינן כיון שעשה רוב השיעור המצווה כאלו עשאו כולו. אבל בדבר שאין בו שיעור דכולי תליא בזה אם הוא בפועל דבר מסוים בפ"ע ונפסק או נכנס רובו וכדומה כמו במטלית קטנה. וא"כ למ"ד מע"מ כרוב אם נימא כמ"ש שאין בו דין שחיטה אלא על מחצה ולא על כולו אפילו אם הוסיף עליו משהו ונשחט רוב הסימן לא שייך לומר דמיעוט הנשאר הוי כפסוק מטעם רובו ככולו, דכיון דאין בו דין שחיטה ומליקה מנלן לומר דזהו מיעוטו של רוב הנשחט, הרי הוא כחתיכת בשר מכל הצואר, ואדרבא צרפהו לכל הצואר ונמצא שנפסק רק מיעוטו, דמאן עביד למיעוט הסימן הנשאר לדבר מסוים בפני עצמו כיון שאין עליו דין שחיטה. (ועיי' בחולין דף פ' ע"א פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר). וסברא נכונה זו נתעוררה אצלי מתוך דברי ש"ב מו"ר הגאון מופה"ד מוהרח"ס (שליט"א) זצ"ל אבד"ק דק"ק בריסק ע"פ ענין אחר הדומה לו. ולפי"ז מתבאר דאפילו נימא דרחמנא כל היכי דמצית למיעבד במליקה ניחא ליה ומותר להוסיף משהו מ"מ בשביל הוספה זו לא נחשב הנשאר כפסוק, כיון שאין כל הסימן בדין השחיטה ומה שמוסיף הוא רק משום שאינו יכול לעמוד על צמצום המחצה, וא"כ אף לשיטת התוס' יהא אסור להבדיל למ"ד מע"מ כרוב שהרי עדיין אינו כמובדל, אע"כ לדידיה נמי הא דמהני מחצה הוא משום דחשיב כרובא אבל כל הסימן ישנו בתורת שחיטה

ומגופה של סוגיא נמי מוכח הכי, דפרכינן אמ"ד מע"מ כרוב ת"ש חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאים לפי שא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא, זיל הכא איכא רובא, ואי אמרת כדברינו שנאמרה הלכה בשחיטה דסני במחצה מה זה ענין לטומאת תנור, אע"כ דמשום רובו ככולו נגעו בה. וכן אמרינן התם להדיא א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טרפה כו' שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא לא כ"ש ופי' רש"י דאפילו מאן דמכשיר משום דקרי ליה רובא הוא ע"ש. ואי דלשון הש"ס הכי אמר רחמנא למשה לא תשייר רובא לא משמע הכי, הרי גם למ"ד מע"מ אינו כרוב אמרינן הכי אמר רחמנא למשה הגה"ה. ומדי דברי הנני להעיר בזה מאי דקשר בפי' רש"י, דגרסינן התם סנדל המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה פסולה כו' ת"ש מטלית שיש בו ג' על נ' אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טומאתהו מאי לאו מוחלטת כו' ופירש"י כיון שנכנס רובה כו' והא כיון דעל רובה ככולה דמיא, מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא והוה ליה כמאן דעיילא כולה ואי כמאן דמכתתא דמיא זיל בתר מאי דעייל ואין בבית ג' על ג'. והקשה המהרש"א למ"ל לרש"י לפרש הקושיא משום נכנס רובא הא בדעיילא כולה נמי תקשי לי' כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית בגד ג' על ג'. ונלע"ד לומר דענין כתותי מיכתת שיעורא לא שייך אלא במידי דבעינן בי' שיעורין מצד הדין דע"ז אנו אומרין דמדינא חשוב הדבר כמאן דמיכתת וליכא לההוא שיעורא דדינא, אבל היכא דאין השיעור מצד הדין אלא מצד חשיבות אצל בני אדם ר"ל דמדינא הוה סגי אף בבציר מהאי שיעורא אלא דמשום דבציר מהכי אינו תשוב אצל בנ"א לכן בעינן כשיעור החשוב, נמצא שאין אנו דנין על הדבר מצד השיעור עצמו אלא מצד החשיבות והשיעור הוי רק סבה חיצונית שעי"ז נחשב בעיני אדם ואלו היה חשוב בעיני אדם בבציר מהאי שיעורא נמי הוה סגי ע"פ דין, בזה לא שייך לומר כתותי מיכתת שיעורא דמה לי אם ע"פ דין מיכתת האי שיעורא הא מ"מ ראוי הוא לתשמישו וחשוב בעיני אדם למילתיה ולא יהא אלא כאלו היה חסר בשיעורו בפועל וחשוב בעיני אדם דנמי הוה סגי, והלכך י"ל נמי בבגד דהא דבעינן ביה שלש על שלש לאו מהלכות שיעורים הוא, ר"ל דאין השיעור מעיקר הדין אלא דשיערו חכמים דבציר מג' על ג' אין לו חשיבות כמבואר בשבת (דף כ"ו ע"ב) ואלו הוה חשוב בבציר מהכי אה"נ דהוה מיטמא, לכן לא שייך למידן ביה כתותי מיכתת שיעורא ואין כאן ג' על ג' דמה בכך אם מיכתת ע"פ דין הא מ"מ חשיבות בגד עליו. משא"כ בסנדל דסוגיין דאמרה תורה שתחלוץ בנעל ונעל זה יש לו מושג ידוע שהוא בגד או כלי שיש לו עקב וחופה את הרגל כמ"ש התוס' דאינו קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל, בודאי בעינן מדינא דוקא כלי כזה שחופה רוב הרגל ולא מהניא בזה חשיבות שאצל בנ"א, ר"ל דאפילו אם בזמן מן הזמנים יהא דרך בנ"א לנעול ברגליהם בגדים שאינם חופים רוב הרגל מ"מ לא היו חולצין בהם שהקפידה תורה על מנעל דוקא ואלו מין בגד אחר הם ולא מנפל, ולכן כיון דמיכתת שיעורא הוי כאינו חופה רוב הרגל ואין עליו תורת מנעל. וה"נ בבית דאמרינן בי' בסוגיין כתותי מיכתת שיעורא התם נמי משום דבית מושגו ידוע מכתלים וכו' וחשיבות בנ"א לא מהניא למישווי' בית אם חסרו בו דיני בית לכן שפיר אמרינן ביה כתותי מיכתת שיעורא, ומכש"כ דלענין נגעים יש בבית דינים פרטיים כדאמרינן בב"ב (דף קס"ד ע"ב) בית עגול דיגון טריגון פינטיגון אינו מטמא בנגעים כו' מנה"מ דת"ר למעלה אומר קיר קירות שתים כו'. וכן מ"ש התוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו) דכלאי הכרם לא יטמאו טומ"א משום כתותי מיכתת שיעורא התם נמי שיעור כזית או כביצה דבעינן הוא מהלכות שיעורין מדינא ככל שיעורי תורה ולא משום חשיבות אצל בר"א. אבל בבגד דג' על ג' משום חשיבות הוא י"ל דמדינא אין בו שיעור זה. ולפי"ז אשה"ט דלא מצי רש"י לפרש דפריך מעיילא כולה דהתם ודאי מטמא דאע"ג דמיכתת שיעורא מ"מ חשיבות בגד עליו, ולכן פי' דמנכנס רובה קא פריך דבאמת לא נכנס בפועל כל הבגד אלא דמדינא דרובו ככולו אנו באים עלה וזה הוי כבר ענין שמצד הדין והלכך אי מיכתת שיעורא אין לבגד הזה דין שיעורין ולא שייך בו רוב ומיעוט ואע"פ שנכנס רובו לא הוי כלל רוב הבגד דכיון שהוא מיכתת היאך מיקרי רוב וגם אינו דבר אחד ומחובר עם יתר חלקי הבגד כי היכי דנימא שנכנס רוב אותו הבגד אלא הוי כחתיכות נפרדות. ומ"מ אע"פ שהסברא נכונה עדיין צ"ע בזה, ביחוד במאי דשאני בגד מאידך מילי דסוגיין, ומקום הנחנו: