דבר אברהם - א רפד

מקרא דא"י להקדישו, ולמ"ד דיכול להקדישו יכול להפקירו ג"כ, אבל לענין דבר שאינו שלו ודאי לח דמי כלל הפקר להקדש דרק בהקדש צריך למעטו מקרא ואי לאו קרא הו"א דיכול להתפיס קדושה ואיסור הקדש גם על דבר שאינו שלו, [או גם על של חברו], ובזה הוא דצדדתי מקודם לחקור אם ענין הקפידא הוא משום שאינו שלו או משום שהוא של חבירו, אבל בהפקר דהוא רק ענין ממון בלבד בודאי לא שייך כלל שיפקיר מה שאינו שלו גם בלא הדמיון להקדש דאית ביה קרא, וא"כ אין ראיה בזה כלל מהפקר. להקדש, ותו דגם בלאו חילוק זה שבין הפקר להקדש נמי אין ראיה מהירושלמי הנ"ל די"ל דאפילו לא תליא במה שאינו שלו רק דכח של אחר מעכב עליו מלהקדישו או להפקירו מ"מ הזכות שיש לכהנים כבר על החלה להנתן למי מהם [אף דאינו עתה של כלל הכהנים מעכב על הבעלים מלהפקירו. וכמו דחזינן בחולין דק"ל פ"ב במזיק מתנות כהונה דאי לאו טעמא דממון שאין לו תובעין או קרא דוזה הוי אמרי' דחייב לשלם והוא ג"כ לפי הנ"ל מטעמא דיש להם הזכות להנתן למי מהם, ואין ראיה מזה לענין עור דקדשי מזבח דלית להו לכהנים עדיין הזכות עליה לפני זריקה, דלא יוכלו הבעלים להתפיס], ועוד דלמאי דקי"ל כרבי יוחנן הא גם דבר שאינו ברשותו א"י להקדיש ובזה לא מסתבר כלל לומר דהענין הוא דהרשות של אחר מעכב על הבעלים מלהקדישו אלא דמה שהוא אינו ברשותו של בעלים עי"ז דהוא ברשות אחר הוא דמעכבו מלהקדישו [והתם ג"כ אפילו אינו ברשות אחר רק שאינו ברשות הבעלים [אם רק אינו מופקד אצל אחר דהוי כברשות הבעלים] ג"כ הוי בכלל אינו ברשותו כמבואר באחרונים וא"י להקדישו, ועיין בגיטין די"ל ע"א גבי עבד כהן שברח דאמר רבא היינו דקא מהדרי ליה במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתי', ולפי הנ"ל יש להעיר דאיך חל המכירה כיון דאינו ברשותו, אמנם בלא"ה נמי יקשה לפמש"כ הנתיבות בסי' רנ"ט דעבד שברח הוי כמו גזל משום דגזל את עצמו, אך י"ל דרבנן דהתם סברי דעבדי כמקרקעי דמי וקרקע הוי כברשותו כדאי' בב"מ ד"ז, ולפי"ז י"ל דר"מ בגיטין שם לטעמיה למאי דאפיך רב בב"ק דצ"ו פ"ב גבי עבדים והזקינו דר"מ ס"ל עבדי כמטלטלי דמי ורבנן ס"ל כמקרקעי, ומשו"ה לר"מ לא שייך הא דאי בעי שקיל זוזי מישראל משום דאינו ברשותו, ולמאן דלא מפיך התם לא יתכן הך לטעמיה, ולרבנן צ"ל לכאורה דלא סברי כרבנן דר"מ בב"ק אלא כר"מ דעבדי כמקרקעי דמי ומשו"ה יכול למוכרו], ומינה נמי לשאינו שלו דהענין ג"כ משום דלא הוי שלו. מלבד דק"ו הוא משאינו ברשותו, [ועפי"ז י"ל טעם נכון על הא דבחולין דקל"ט שהבאתי לעיל קאמר הש"ס מה ביתו ברשותו כו' וכבר ראיתי באיזה מהאחרונים ז"ל שהקשו על סוגיא הנ"ל או בשארי דזכתי דנזכר מה ביתו ברשותו על שאינו שלו דהול"ל מה ביהו שלו, ולפי הנ"ל י"ל בהך דחולין דלכן מביא הש"ס דרשה דמה ביתו ברשותו משום דמינה מוכח גם על שאינו שלו דהקפידא הוא משום שאינו שלו ולא משום שהוא של אחר כנ"ל, ומשו"ה גם דהפקר א"י להקדיש, ואף דבשארי דוכתי נזכר מה ביתו ברשותו כו' על של אחרים י"ל דאגב שיטפא דההיא דחולין דמיירי בהפקר נקט לה גם בשארי דוכתי וכמש"כ התוס' כעין זה בכ"ד בענינים אחרים. ובמק"א כתבתי ישוב אחר לזה המספיק לכל המקומות שנזכר בגמ' מה ביתו ברשותו על שאינו שלו אך הדברים ארוכים]. ומדר"י נשמע גם לר"ל דבשאינו שלו הא לא אשכחן פלוגתא בינייהו, [ויבואר בזה דליכא לתרוצי דרבי ינאי דהכא יסבור כר"ל בשאינו ברשותו, ואף דרבי ינאי קאי לפרושי דברי ר' יהודה בברייתא ורבי יהודה הא ס"ל בב"ק דף ס"ט כל שילקטו וא"כ ס"ל דלא כצנועין הרי כבר כתבו התוס' בב"ק ד"ע די"ל דלר"י כל שלקטו נמי שרי ע"ש, ולכן לא מוכרח לדידיה דבשאינו שלו הוי הענין משום דלא הוי שלו, רק משום דהוא של אחר, ולפי"ז הוה אזדא נמי מה שהבאתי לעיל מדברי הראשונים ז"ל בנדרים דל"ד ומדברי רש"י בחולין דקל"ט די"ל דזהו למאי דקי"ל כר"י]

אך לפי סברתי הנ"ל דבכל הקדש לענין מה דאינו נוגע להקדש נשאר להמקדיש זכות בעלים בו א"ש היטב, דהרי במה שמתפיס לבדה"ב לא נפקע ממנו הקדושת מזבח דהקדש עולה רק שנתוסף עליה עוד קדושה דבדה"ב, [וע' בתמורה דל"ב ע"ב דמועלין בה שתי מעילות], וא"כ אינו נוגע לההקדש הקדום, ומה דעי"ז לא יהיה בו דין חלוקת העור לכהנים י"ל שפיר דזה לא נקרא נוגע להקדושת מזבח כיון דהמזבח לא מפסיד מידי בזה, וענין חלוקת העור לכהנים לאחר זריקה הוא דין בפ"ע ולא שייך לזכיות ממון הקדש דקדשי מזבח, וזוהי כוונת רש"י ז"ל במש"כ דלאו ממונא דמזבח הוא, פי' דמשו"ה אין התפסתו לבדה"ב נוגע לממון ההקדש דקדשי מזבח, (וי"ל עוד דלא נקרא בזה כלל ביטול דין א' מדיני הקדש עולה רק דכן דינה של הקדש עולה [וכן שאר קדשי קדשים] כשיש עליה גם קדושת בדה"ב דלא יתחלק עורה לכהנים משום דנקרא עולת הקדש, או דנאמר דזה לא נקרא אלא דבר המסתעף ממילא ע"י קדושת הבדה"ב שלא יהיה בו אחר שחיטה וזריקה דין חלוקה לכהנים], וכיון דההתפסה לבדה"ב אינו נוגע לההקדש הקדום שפיר יש להבעלים זכות על זה להתפיסו, ואי תקשי דאיך נוכל לומר דנשאר לו זכות בעלים לזה הרי לענין שיהא לו כח להקדישו צריך שיהיה עצם הדבר שלו ועצם הדבר הרי הוי של הקדש ואינו שלו, ז"א דהא דאמרינן דנשאר לו זכות בעלים לזה היינו דלענין זה נדון כאילו היתה שלו לגמרי, וכמו אילו מכר דבר לאחר בשיורא [לא בתנאי] שיוכל הוא המוכר להקדישו אח"כ אם ירצה הרי לכאורה ודאי דיוכל אח"כ להקדישו אף ע"ג דעצם הדבר זולת לענין הקדש אינו שלו מ"מ כיון ששייר לו הזכות להקדישו דיינינן לענין להקדישו כאילו היתה לגמרי שלו. וכדאמרינן כה"ג בשארי ענינים מטעם שיורא, וכן במקדיש אם היה אומר בפירוש שמשייר לו הזכות להתפיסו גם לקדושה אחרת, ה"נ במקדיש סתם לפי סברתי הנ"ל דלענין התפסה שאינו נוגע להקדש הקדום נשאר לו ממילא זכות בעלים שפיר יוכל להתפיסו כאילו היתה שלו, (ויש מקום עוד לומר בזה עפ"ד התוספות בתמורה דל"ב ע"א שכתבו הטעם דקדשי מזבח יכול להתפיס לבדה"ב [לחד מ"ד גם בבשר] וקדשי בדה"ב א"י להתפיס לקדשי מזבח או לחרמי כהנים כדתניא התם, וז"ל משום דבקדשי המזבח יש שם שבעלים לפדותן כשהומעו אבל בקדשי בדה"ב אין להבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס, [ועיקר דברי התוספות הללו בחילוקם בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב לענין פדיה צריכים באור ואכ"מ], הרי חזינן דכאן לענין התפסה א"ל שיהא עצם הדבר שלו כמו שצריך במקדיש חולין, דא"כ מה מועיל העדיפות שיש להבעלים לענין פדי' לשיוכל להתפיסו הא מ"מ אין הדבר שלו, וע"כ דכאן סגי במה שיש להבעלים איזה עדיפות על אחר, וא"כ שוב י"ל [גם בלא הא שכתבתי דלענין השיור דיינינן כאילו היה לגמרי שלו] דאפילו למ"ד דעל הבשר לא מצי להתפיס ולא מהני לדידיה טעמם של התוספות בתמורה הנ"ל משום עדיפות הבעלים לענין פדיה מ"מ בעור הרי יש להבעלים עוד עדיפות על אחר לענין התפסה משום הא דנשאר לו זכות בעלים לענין ההתפסה בעור [שאינו נוגע להקדש הקדום כנ"ל], דהנה בהא דמאחר שהקדישו אינו עוד שלו יש לדון מטעם זה על שני דברים: האחת דלא יוכל להתפיס עליו משום שאינו שלו, ושנית אם היה הדין דאפשר להתפיס על שאינו שלו שלא יהיו הבעלים קודמים בזה לאחר משוה דכיון שהקדישו אינו גם שלו. ולפי הנ"ל דגם אחר שהקדישו יש לו זכות בעלים לענין התפסה בעור [שאינו נוגע להקדש הקדום] הרי יש לו הזכות שיהיה קודם לאחר עכ"פ, ושוב י"ל דהעדיפות הזאת בסברא מהני לשיוכל להתפיסו אף שעצם הדבר אינו שלו כיון דלענין התפסה סגי באיזה עדיפות שיש להבעלים על אחר. ומשום דהעדיפות הזאת בסברא הוי לענין ההתפסה עצמה י"ל דעדיף מהעדיפות דלענין פדי' [או משום דבהעור יש להבעלים שני העדיפות יחד] ולכן י"ל דמהני לכו"ע, אך א"צ לזה דברווחא א"ש כנ"ל משום דלענין שנשאר לו זכות בעלים דיינינן לענין זה כאילו היה לגמרי