דבר אברהם - א רפג

דקדשי קדשים אינו בכלל המקדש בחלקו דמתניתין, ואף דמקודם קאמר הש"ס טעמא דאינה מקודשת משום דמשולחן גבוה קא זכו, וטעם זה נ' לכאורה דשייך גם בעור, דהא גם בעור לא זכו הכהנים פד אחר הזריקה ושייך ביה ג"כ משולחן גבוה קא זכו, אך מהא דאמר ר"י בתר הכי הטעם מדכתיב מן האש מה אש לאכילה כו' מבואר לכאורה דהא דאמרינן לעיל טעמא דמשולחן גבוה קא זכו היינו רק דמשו"ה גם בקדשים קלים לריה"ג [דקאי שם עליה] אינה מקודשת לאח"ש כמו בקדשי קדשים, [וצ"ע על קושית התוספות בזבחים דמ"ד ע"ב ובמנחות דע"ג ע"א על הא דאמרינן התם דהמקדש בגזל הגר מקודשת לפי המבואר מדברי רש"י ז"ל במנחות דמ"ה דבגזל הגר נ"כ משולחן גבוה קא זכו מ"ש מהמקדש בחלקו דאינה מקודשת מה"ט, ולפי הר"ל דעיקר טעמא בהמקדש בחלקו הוא מקרא דמן האש דלא הותרו אלא לאכילה ולא קאמר הש"ס מקודם טעמא דמשולחן גבוה קא זכו רק להשוות מה"ט קדשים קלים לריה"ג לקדשי קדשים לענין זה בלאח"ש ולחלקו ממחיים, א"כ לכאו' קושיתם, והא דאצטריך התם קרא דהמקדש בגזל הגר מקודשת י"ל משום דקי"ל בב"ק דק"י דהחזירו בלילה או לחצאין לא יצא משום דאשם קרייה רחמנא והו"א מזה דגם אחר חלוקה לכהנים אינו ממון כהן לקדש בו את האשה ועיין בתוספות מנחות שם וצ"ל לכאורה דהתוספות בזבחים ובמנחות שהקשו שם כנ"ל סברי דסוגיא דקדושין הנ"ל דקאמר מקודם טעמא דמשולחן גבוה קא זכו פליגא על ר"י דקאמר אח"כ טעמא דר' יוסי מקרא דמן האש, ולפי"ז י"ל דלטעם הא' הוי גם העור בכלל המקדש בחלקו, ומשמע ג"כ מדברי התוספות הנ"ל דקי"ל כספם הא' ולפי"ז יבואר דהתוס' חולקים על הרמב"ם הנ"ל, וצ"ע בזה גם להתוספות דאילו בעור לא אמרינן משולחן גבוה קא זכו], וא"כ הא מבואר דאחר הזריקה והחלוקה לכהנים לא דמי כלל דין העור לדין הבשר, ואף דלענין מעילה גם בבשר ליכא מעילה אחר הזריקה משום דכל שניתר לכהנים אין בו מעילה, אבל מ"מ לענין לפני זריקה י"ל דחלוק העור מהבשר לענין מעילה מטעמא דחלוקים הם בדיניהם לאחר זריקה וחלוקה לענין לקדש בהם וכדומה דהבשר לא הוי ממונם לכל דבר רק לאכילה משא"כ בעור כנ"ל, אך כבר הבאתי ממשמעות המשנה דמעילה ומהמבואר מדברי הרמב"ם והתוספות דמועלין בעור לפני זריקה]. שוב ראיתי בתוס' יומא דנ"ט ע"ב ובחולין דקי"ז ע"א בד"ה הוא לפני כפרה כלאחר כפרה שכתבו דליכא מעילה דאו' בעור אלא בבשר, וצ"ל דהא דמשמע ממתני' דמעילה דרק אחר זריקה אין מועלין בעור כנ"ל היינו דאז אפילו מעילה דרבנן ליכא, אבל זה ודאי דההקדש [דקדשי מזבח] חל גם על העור מדאו', דליכא למימר כלל דההקדש לא חל על העור משום דנאמר דלא נתכוין להקדיש העור אלא דגזיה"כ הוא דהעור של עונה תנתו לכהנים אף דהעור עצמה אינה הקדש כלל וכמבואר לכאורה דאפשר לומר כן מהא דאו' בזבחים דק"ג שם במקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות למזבח כו' אפילו לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפיס, והיינו דהעור נתפס מתחלה לבדה"ב ואפ"ה אי לאו דאיכא מיעוט פרט לעולת הקדש היה ניתן העור לכהנים אף דלא הקדוש העור לעולה רק לבדה"ב, [ולפ"מ שיבואר להלן יהיה נסתר הוכחה זו], ז"א דמלבד דל' רש"י ז"ל שכתב אבל עור דלאו ממונא דמזבח הוא לא משמע דלא הוי הקדש כלל, וגם מל' הגמ' אפילו למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס בודאי לא משמע כלל משום דהעור לא הוי הקדש עולה כלל רק דעל העור נתפס שפיר קדושת בדה"ב על הקדש עולה כמו על בשר לאידך מ"ד, [ומזה יבואר ג"כ דא"א לומר דמיירי בהקדיש העולה בפירוש חוץ מעורה, מלבד דמסתימת ל' הש"ס לא משמע הכי, ולהלן יבואר עוד דגם בכה"ג חל ההקדש גם על העור משום פשטה קדושה בכולה], הנה גם מעיקר הדין מוכרח דא"א לומר כן, דהרי מדממעטי' בהתפיס העור לבדה"ב דאינה נותנת לכהנים מדכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש הא מבואר דאף ע"ג דגוף העולה לבד העור אינה של בדה"ב והויא עולת איש אפ"ה משום דהעור עצמה היא של בדה"ב ממועט מפולת איש וא"כ הא מוכרח מזה דבלא התפיסה לבדה"ב הויא גם העור עצמה בכלל עולת איש, דאל"כ מאי גרע בדהוה פור דבדה"ב, וע"כ דגם העור הויא כאן הקדש עולה מדאו', ולהלן יבואר אי"ה עוד בזה, וכן יבואר שם בהך דהמקדיש נכסיו כו' דלהלן שם דלא יקשה התם כנ"ל. ועל הא דבסתם עולה או שארי קדשי מזבח הויא גם העור בכלל ההקדש מדאוריי' יש להביא ראי' ג"כ מהא דאי' בפסחים דל"ג דמועלין בגיזי עולה ומוכת התם דמדאוריי' הוא, ועל זה דבסתם עולה הוי' כוונתו להקדיש גם העור [או דממילא קדוש כמו שיבואר להלן] שפיר הוי ראיה מגיזין לעור דאם העור לא הקדיש כש"כ הגיזין, דהא ע"כ לא מיירי התם גיזין שגדלו אחר שהקדיש [דגדלו מגופה] דהא קיי"ל דאין מעולה בגידולי הקדש דקדשי מזבח, ועיין תמורה דל"א ע"ב דאפילו למ"ד מועלין בגידולין הנ"מ גידולי דחזי למזבח כו', וע' בתוספות שם דהפלוגתא דתנאי במעילה די"ג הוא רק בקדשי בדה"ב, וכ"מ נמי מהא דתנן בזבחים דל"ה ע"א השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור כו' חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר [ולא מיירי בהני דעורותיהן כבשרן דבהני הא מבואר בברייתא בזבחים דכ"ח ע"א ובחולין דנ"ה ע"ב דמהני המחשבה שעליהן כמו על בשר], וא"א דהעור אינו הקדש כלל מדאוריי' מאי רבותא היא דלא מהני המחשבה שעליה לעשות הקרבן פיגול או פסול

ואין לומר דבר חדש דבהא דא"י להקדיש דבר שאינו שלו לא הוי ענין הקפידא משום דלא הוי שלו רק משום שהוא ממון של אחר, ואף ע"ג דממעטינן ליה ממה ביתו שלו נאמר דהמיעוט קאי רק על של חבירו ועיין בירושלמי פ"א דתרומות הל' א' דאיתא שם אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם [וגי' המראה"פ שם בתורם וכן להלן] את שאינו שלו או כתורר של חבירו לשמעינא מן הדא כו' וע' בנועם ירושלמי שם דמפרש דהאיבעיא היא אם הוא מטעם שאינו שלו או מטעם שהוא של חבירו. ולכן כאן אף דמיד שהקדישה כבר הויא גם העור אינו שלו מ"מ הרי אין אנו יכולין לדון משום שהוא של הקדש כמש"כ רש"י דלאו ממילא דמזבח הוא, והכהנים אכתי לא זכו ביה, לכן יכול להתפיס אף ע"ג דכבר אינו שלו משהקדישה [ואי דא"כ גם אחר יוכל להתפיסו לבדה"ב וזה לא שמענו, י"ל זה עפ"ד התוספות בתמורה דל"ב שיובא להלן בהמשך דברינו בהתירוץ, ודו"ק] ז"א דהרי גם דבר של הפקר א"י להקדיש משום שאינו שלו, עיין בר"ן בנדרים דל"ד ע"ב ובתוספות ופי' הרא"ש שם דרק כשהוא בתוך די"א שלו יכול להקדישו משום קנין דד"א או משום דבידו לקנותו לעצמו. הרי דכל הטעם משום שאינו שלו, ועיין בחולין דקל"ט ע"א אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש כו' וע"ש בפירש"י דהוא משום שאינו שלו, ומהירושלמי דפ"ג דפסחים שהבאתי לעיל דמשני על חלה קודם שניתנה לכהן דא"י הבעלים להפקירה משום שאינו שלו, אע"ג דאכתי לא הויא של כהנים, אין להביא ראיה לזה, דאע"ג דכתבתי לעיל לחלק מעור דקדשי מזבח דבחלה יש לכהנים זכות עלה משנקרא עליה שם תלה היינו רק שיש להם כבר הזכות שתנתן לכהן אבל ליכא למימר כלל שכבר היא קנין ממון של כלל הכהנים שתנתן, אח"כ לא' מהם ורק הקנין בפרעות יבורר אח"כ ע"י הנתינה, דא"כ אמאי אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ליהוי כמו חמץ של שותפים. דודאי עוברין עליו בב"י כמו בשל יחיד, גם אותו שאינה מונחת ברשותו, [וא"ג דלא דמי לשותפות דהכא הרי בודאי לא תהא שייך רק נמי מהם שיחנוה לו והוא רק בגדר דכולם נכנסו תחת הספק למי מהם תנתן, ובשותפות הרי שייך בודאי לכולם, מ"מ הרי גם בשותפות כה"ג שקנו דבר בשותפות בתנאי כזה שיהיה שייך רק לא' מהם שיבחרו או שיבחור אחר למי מהם ינתן הדבר ג"כ לא שמענו שלא יעברו על ב"י כיון דעכ"פ שייך עתה לכולם על תנאי פסק זה], א"ו דאכתי אינה של כלל הכהנים אלא דאית להו כבר הזכות עלה שתנתן לא' מהם [משא"כ בעור דקדשי מזבח דאין להם הזכות רק אתר זריקה] וזה עושה אותה לאינה של בעלים, ואפ"ה קאמר הירושלמי דאינו יכול להפקיר הרי דאף ע"ג שעדיין אינו של אחרים א"י להפקיר משום שאינו שלו, וה"נ בהקדש דהא הש"ס מדמי להו בב"ק דס"ט, ז"א חדא דרק לענין אינו ברשותו הוא דמדמי להו התם הש"ס שפיר הפקר להקדש דכיון שהדבר שלו אך אינו ברשותו לכן לא ידעי' דאינו יכול להפקירו משום שאינו ברשותו רק ממה דיפ"ל