דבר אברהם - א רפא

מסגרת זהב

כאשר היו הקוריקטות (בשעת ההוצאה הראשונה) למראה עיני הכהן הגדול, הוא ניהו אאמו"ר הגאון הגדול זצ"ל הואיל להעיר על דברי באיזה מקומות וירשני לתת דבריו בדפוס ולשימם לספרי עטרה. ומפני שהגיעו אלי רק בסוף ההדפסה לא יכולתי לקובעם אצל הדברים שעליהם הם מוסבים וקבעתי להם פה מקום בפ"ע, וגם עתה בהוצאה שניה משנה לא זזה ממקומה. ואלה המה דבריו

בסימן א אות י"א

במש"כ לעורר בהא דאמרינן בב"מ ד"ז דדבר שא"י להוציאו בדיינין גם בקרקע אינו יכול להקדישו אולי אינו מטעם דבכה"ג גם קרקע נקרא אינו ברשותו [כמש"כ הנתיבות] אלא דכיון דא"י להוב"ד הוי בגדר אינו שלו. העירותי בזה זה רבות בשנים והארכתי בזה הרבה, אולם לא מטעם שכתבת בראשית דבריך [אות י'] משום דאלמות ואפילו דיחיד נכנס בסוג כבוש מלחמה. אשר דבר זה אינו מתקבל על הלב לע"ד כלל **(באות י"ב סתרתי בעצמי הדברים הנ"ל מסוגיא דגיטין (דף נ"ה ע"ב)

ואחר שינא הספר בהוצאה ראשונה הראני ה' טובו ויחנני מאוצר חנם כי נתקבל בין הלומדים ובני הישיבות עסקו בו ב"ה כרבה וינקו מלשדו ונקבעו הדברים בלבם ומהם שגדלו וחשבו את החידוש לדבר פשוט כ"כ עד שתמהו עלי על זה שלבי מהסס בו. המחבר)** אלא דמה דא"י להוציאו בדיינין משוי ליה לאינו שלו כמש"כ האחרונים דבקידשה בספק גזל שבידו הוי ודאי מקודשת ע"פ הסוגיא דתקפו כהן דפריך אם מ"כ אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ומבואר דאי מוציאין מידו הוי כודאי אינו ממונו של כהן. [ומדברי התוס' בב"ק ד"ע מוכח לכאו' כן מדכתבו להוכיח דקי"ל כר"י דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו מדפריך בב"מ שם על הא דקאמר ר"נ [ובתוס' בב"ק שם הגיר' רב, וכבר התעורר ע"ז במשכנות יעקב, ודברתי מזה במ"א] כל ממון שא"י להוב"ד הקדישו אינו קדוש הא יכול להוב"ד הקדישו קדוש והאר"י כו', ואם איתא דהטעם בהא דקרקע שא"י להוב"ד אינו יכול להקדיש הוא ג"כ מטעם אינו ברשותו א"כ אין ראיה מהא דפריך עליה מר"י דקי"ל כר"י כיון דע"כ הוא עצמו ס"ל כר"י]. אך ע' בשי"מ בב"מ שם שכתב דבדלא ציית דינא ג"כ הוי ככלל האי דינא דא"י להוב"ד, וא"כ ל"ל דהוי כאינו שלו מטעם הנ"ל, וצ"ע בזה. וזה נוגע ג"כ לחקירה אחרת שחקרתי אז בפ' הא דאמרי' בכמה דוכתי מה ביתו ברשותו, אם הוא מהוי"ו דביתו משמע לא רק שלו אך גם ברשותו, או הוא משום דבית לעולם הוי ברשותו גם בנגזלה מאתו משום דדינה כקרקע [ע' בש"ך חו"מ סי' צ"ה] דאינה נגזלת ועומדת ברשות הנגזל כמבואר בב"מ שם, ומשו"ה הוא דאמרי' מה ביתו ברשותו, והארכתי בחקירה זו הרבה, וגם בארתי דנ"מ טובא לדינא בפירושא דהך מילתא, ואם נאמר כהנתיבות דבקרקע שא"י להוב"ד הטעם דבזה גם קרקע נקרא אינו ברשותו אין מקום לחקירה הנ"ל, דלפי"ז גם בית לא הוי לעולם ברשותו דמשכח"ל שא"ב בגוונא שא"י להוב"ד, וע"כ דהא דאמרי' מה ביתו ברשותו משום משמעות הוי"ו הוא

שם אות י"ז

במש"כ לעורר דבאתנן יהיה מהני גם שינוי החוזר לברייתו אפילו אי לא מהני בגזלן, הנה בשיטה מקובצת במקומו מביא מחלוקת הראשונים ז"ל בזה לענין אתנן. אך לא אם יהיה מהני לכו"ע, רק אם מהני למ"ד דמהני בגזלן, ואין מקום לטלות מחלוקתם בצדדי ספיקך. וגם בזה יש לי ב"ה דברים נכונים באורך קצת אך קשה עלי מאד להעתיקם

בסימן ט"ו אות ה' בהגה"ה

במש"כ בביאור דברי התוס' תמורה דף כ"ז דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל הוא דוקא בבעלים ולא באחר, דהטעם הוא משום דהבעלים מעכבים, אמרתי כן זה רבות בשנים ובביאור נכון לזה, והוא, דס"ל להתוס' דכל הקדש אף דאחר שהקדישו אינו עוד שלו, זהו רק מה דשייך להקדש, אבל לענין מה שיוכל ההדיוט להרויח בו ע"י חילול הפחות משויה לענין זה נשאר עוד בעלים שלי, ועיין בכורות די"א ע"א ובמהרי"ט אלגזי שם, ועיין מנחות דע"א ע"ב ד"ה ומתירין ע"ש. והארכתי הרבה בזה. והנה חותנך הגאון זצלה"ה העיר במכתבו אלי ע"ז דא"כ נשאר רק תביעת ממון להבעלים ומדוע יעכב חלות החילול, אך לע"ד א"ש בפשיטות, דזכות עצם החילול דכהאי גוונא [לא רק זכות הריוח שע"י חילול כזה] נשאר לבעלים משום שהוא נוגע להם לממון, דהרי גם זה ענין זכות הוא לו שלא יחללנו אחר ויצטרך הוא לחזור עליו בתביעות על הריוח, ולפי ההנחה הנ"ל דלכל זכות שיוכל להיות בו להדיוט מה שאינו נוגע להקדש נשאר הוא הבעלים לזכות הזה א"כ נשאר משוה"ט להבעלים הזכות על עצם החילול שיחללנו הוא ולא אחר, בחילול כזה שיש בו ריוח להמחלל וממילא לא חל החילול של אחר כלל כיון שלא היה ברשות הבעלים [דאף דבלא"ה אין רשות גם להבעלים] לכתחילה לחללו בפחות משויה ומ"מ בדיעבד מחולל, זהו רק לענין זה דמצד פסידא דהקדש גילתה התורה דאין אונאה להקדש וחל החילול בדיעבד, משא"כ כשאין רשות החילול מצד דזכות חילול כזה שייך להבעלים לא אשכחן דיחול החילול שלא ברשות הזה בדיעבד). וכן משמע לכאורה מתוך דברי התוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אי קדושת