דבר אברהם - א כז

אדם ורבנן בידי שמים א"א לצמצם בידי אדם מאי כו' ת"ש ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה. ולכאורה אינו מובן מהו הפירוש דבכל היכי דמצות למיעבד ניחא ליה ואמאי לא נימא הכי גם בשחיטה למ"ד מחנה על מחצה כרוב רחמנא אמר שחוט מחצה ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה. אמנם ביאורו של דבר נראה פשוט. דבכל דוכתי כגון בשחיטה דהכא לא שייך למימר הכי, דהתורה אמרה דמן הדין די אם תשחוט מחצה והוא מחצה דוקא בצמצום ולא בפחות אפילו כחוט השערה ואם אי אפשר לך לצמצם ולא תוכל לעמוד על שיעורו בצמצום המחצה הוסף עליו כל שהוא מספיקא, אבל התם גבי מדת כלים ומדת מזבח א"א לומר כן, דהתורה אמרה ועשית שלחן אמתים ארכו לא פחות ולא יותר וכשם שאסור לגרוע כך אסור להוסיף וא"כ אם נימא שהמדה היא בצמצום גמור דוקא אין תקנה כלל למ"ד א"א לצמצם ואין ביכלתנו לקיים מצוה זו, ובע"כ מוכרחין אנו לומר דרחמנא אמר עביד וכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה ר"ל דאע"ג דא"א לצמצם ויכול להיות שנוסף עליה או נגרע ממנה מעט מ"מ עביד דלא צמצמה תורה כאן את המדה אלא לפי ראות עיני אדם ולא לפי מה שהיא באמת גליא קמיה שמיא דא"א לעמוד על צמצומה. והנה התוס' לעיל (דף כ"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל) כתבו בטעמא דמילתא דאסור להבדיל סימן שני בחטאת העוף ומיעוט סימן קמא מותר לגמור ולא הוי הבדלה בכך וז"ל ונראה לפרש כיון דדיעבד לא בעי שחיטה בסימן שני שייך ביה הבדלה אבל במיעוט הנשאר בסימן ראשון לא חיישינן כיון דבעי שחיטה רוב אותו הסימן עכ"ל, וכוונתם מבוארת דכיון דכבר שחט רוב הסימן הוי גם מיעוטו כמי שנפסק כמ"ש התוס' משם הר"א בהיה מוליך ומביא בסכין רעה במיעוט בתרא דכיון שחתך כבר רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו וכשמוליך ומביא כל היום כונו באותו מיעוטא הוי כאלו מוליך ביד וברגל, ולהכי לא שייך בי' הבדלה שאינו מבדיל כלל במעשה זה שכבר הוא מובדל ועומד ולאו מידי עביד

ועתה אחרי הקדמות אלו נחזי אנן למ"ד מחצה על מחצה כרוב אי נימא כמ"ש דלדידי' עיקר תורת שחיטה הוא רק על חצי סימן וחציו השני נשאר בתורת שלם כמו שהיה, א"כ לענין לגמור מחצה השני של הסימן בחטאת העוף לא שייך לומר לדידי' כסברת התוס' דכיון דבעי שחיטה רובו של סימן לא חיישינן למיעוטא שהרי אין מחצה הנשאר כפסוק ומובדל דהא מילתא באפי נפשיה הוא כנ"ל וכשגומרו בודאי הוא מבדיל ומוסיף על המליקה, וצ"ל לדידיה דמולק רק חצי סימן וחציו השני אסור להבדיל. והנה ההלכה דסימן אחד בעוף נאמרה בין לשחיטה ובין למליקה דבתרווייהו סגי בסימן אחד שלא כבבהמה, וא"כ לפי הנ"ל מאי מקשו התוס' היאך כשר בשחיטה מחצה על מחצה הא א"א לצמצם, הרי כיון דההלכה נאמרה גם על מליקה ומליקת חטאת דמיא ממש לכלי המשכן שאם ימלוק פחות ממחצה לא קיים מצית מליקה ואם יוסיף עליו כל שהוא עובר בלא יבדיל ואין לנו שום תקנה לקיים מצות מליקת חטאת ושייך לומר ע"ז כדשני הש"ס בבכורות רחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה, ר"ל דהתורה לא אמרה מחצה בצמצום שהוא לפי האמת אלא כפי שנראה למחצה בעיני בני אדם, וכיון דהלכה אחת היתה לשחיטה ולמליקה שוב גם בשחיטה תסגי לן מחצה כזה אע"פ שאינו מצומצם אלא שנראה לעיני אדם כמחצה ומאי מקשו התוס'. אלא ע"כ דאף למ"ד מחצה על מחצה כרוב עיקר תורת שחיטה הוא על כל הסימן והא דסגי במחצה הוא משום דחשיב נמי כרוב, וממילא מחצה הנשאר גם הוא כנשחט ופסוק דמי ושפיר שייך למימר בזה כסברת התוס' דכיון דהמחצה [שהוא כרוב] הוי בשחיטה לא חיישינן במחצה הנשאר לפי שהוא ג"כ כפסוק דמי ומותר להוסיף במליקה לגמור כל הסימן, ולא שייך לומר עי"ז כל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה, והלכך מקשו התוס' הא א"א לצמצם. הרי לנו מבואר דלדעת התוס' א"א לומר כמ"ש

ואם לחשך אדם לומר דלרש"י מיהא דאליבא דידיה קיימינן אפשר לקיים הדברים, מ"מ הרי יקשה לן מברייתא ערוכה (דף כ"א ע"א) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת כו' הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו הרי דמותר לגמור כל הסימן וא"כ יקשה מזה אמ"ד מחצה על מחצה כרוב למה מותר לגמור כולו דלא שייך בי' לומר כתירוץ התוס' כמ"ש וכדברי רש"י ז"ל שם משום דכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה נמי אין לומר דלא שייך אלא לדידן שדין שחיטה על רובא ולא למ"ד מחצה על מחצה כמ"ש. אע"כ דלדידיה נמי כיון דשחט מחצה וחשיבא שחיטה בטל גם מחצה השני אגביה וחשיב כפסוק כמו לדידן במיעוט, ובאמת תורת שחיטה היא על כל הסימן אף למ"ד מחצה על מחצה

[ו] ולכאורה היה נראה דלשיטת התוס' עדיין יש ליישב הדברים דלמ"ד מחצה על מחצה אין החצי הנשאר כפסוק ואפ"ה מותר לגומרו במליקת חטאת, משום דכיון דאמרה תורה כל היכי דמצית למיעבד עביד כמש"ל הרי הוא כאלו נאמר בהדיא דרשאי להוסיף כל שהוא יתר על מחצה, וא"כ א"א לומר דלא יבדיל קאי גם על סימן ראשון דכיון דרשאי להוסיף והוא הוסיף כל שהוא ונעשה עי"ז רוב נמצא שהוא מולק רוב הסימן בהכשר כדינו ובכה"ג יהא נחשב המיעוט כנפסק דרובו ככולו ולא שייך עוד לומר גביה לא יבדיל שהרי הוא מובדל ועומד, ובע"כ לא קאי קרא דלא יבדיל אלא על סימן שני, והלכך אפילו אם לא הוסיף משהו אלא מלק מחצה בצמצום ממש נמי מותר להבדיל בכל הסימן כיון דלא קאי עליה לא יבדיל דקרא. וכל זה אינו אלא לשיטת התוס' דטעמא דשרי לגמור סימן ראשון הוא משום שהמיעוט כמובדל כבר, אבל לרש"י דלא מהני האי טעמא והא דשרי הוא משום דאותו מיעוט נמי ישנו בתורת שחיטה כמש"נ א"א לומר כן, דאף כשהוסיף משהו על המחצה והנשאר חשוב כפסוק מ"מ יהא אסור לגמור לדידיה לפי דברינו דלמאן דאמר מחצה על מחצה אין הנשאר בתורת שחיטה מעיקרא, ובברייתא מבואר דמותר למלוק כל הסימן ובע"כ דלא כהנ"ל

אבל באמת גם לשיטת התוס' א"א לומר כן, חדא דמנלן לומר דלא קאי קרא דלא יבדיל אסימן ראשון כלל דלמא לא יבדיל סתמא קאמר רחמנא וכל מקום שיש הבדלה אסור, אלא שאם הוסיף כל שהוא יתר על מחצה שכבר נעשה הסימן כולו כפסוק שפיר מותר להבדיל דבין כך וכך הוא מובדל ועומד כסברת התוס' אבל כשלא מלק באמת אלא מחצה אסור להבדיל שהרי עדיין אין הסימן כפסוק וישנו בדין הבדלה, וא"כ כיון דלעולם צריך הוא לצמצם שיהא מחצה לעיני בני אדם מיהא הרי אפשר שלא הוסיף באמת על מחצה ויהא אסיר לגומרו שמא הוי מחצה בצמצום ועובר בלא יבדיל. ועוד דתקשה להיפוך אי נימא דבידי אדם אפשר לצמצם תקשה למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב מחניתא דמילק בחטאת העוף כל הסימן ומה בינו לבין סימן שני לפי דברינו

ועוד בה שלישיה, דאם נתפום כדברינו דלמ"ד מחצה על מחצה כרוב אין דין שחיטה על כל הסימן נראה לומר דאפילו מלק ושחט רובו אין המיעוט הנשאר חשוב כפסוק כמי שיבואר. דהנה הא מילתא דפשיטא היא דהלכה דרובו ככולו לא נאמרה אנא על רוב כל הדבר ולא על רוב חלק ממנו, ר"ל דרוב החלק אינו ככל החלק. לדוגמא בהא דשיעור הבגד נענין טומאה ג' על ג' דאמרינן ביבמות (דף ק"ג ע"ב) מטלית שיש בי ג' על ג' אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו,