דבר אברהם - א רעו

**(דיו לעצמו כמ"ש התוס' גיטין (מ"ב) ולא מפסיד האדון בשחרורו ולא מידי בודאי גמר ומקני אף בשביל הנאה זו של שטר חוב לחוד

אולם בעיקר ההנחה שהניח החכם המקשה שאם הפקיעו חכמים עיקר קנין העבדות מתחלתו ממילא נשאר עכו"ם כמו שהיה מפקפק אני טובא. הן אמנם שמצאתי עתה שכן כתב גם הטו"א חגיגה (דף ב') באבנו שהם שהקשה בהא דפריך הש"ס בגיטין (דף ל"ח ע"ב) על ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה מהא דר"א שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה שאני והק' הטו"א והרי רק מצוה דרבנן היא ואיך דחיא לעשה של תורה וכתב דאין לומר שהפקיעו חכמים בשביל מצוה דדבריהם עיקר קנין הרב דא"כ גרע טפי דהו"ל כנכרי למפרע ומילת הרב וטבילתו לשם עבדות אין עולה לו כיון דאין זה רבו למפרע עכת"ד. אבל לענ"ד קרוב יותר לומר דזה שייך רק כשהטבילוהו בע"כ למאן דס"ל ביבמות (דף מ"ח ע"א) דטבילת עבדים בע"כ שמצד עצמה אינה כלום ורק בעבדות מהניא וכיון דבטלה עבדות מעיקרא ה"ז כאלו לא טבל מעולם וממילא נשאר עכו"ם, אבל מרצונו לא שייך לומר כן, שהרי אח"כ כשהוא משתחרר אינו לקבל עליו כמבואר התם משום שכבר קבל עליו עול מצות בטבילת עבדות וחזינן מזה דקבלת מצות דעבדות מהניא לגירות גמורה, וא"כ אף כשנפקע קנין העבדות מעיקרא ואין כאן אדון כהטבילו מ"מ הטבילה שטבל מרצונו וקבל עליו עול מצות לא בטלה ותיהני לגירות גמורה ולא ישאר עכו"ם אלא גר. וא"כ לאו כללא הוא דלעולם נשאר עכו"ם אלא תלוי הוא בזה אם טבל טבילת עבדות מרצונו או בע"כ, ולדידן דקיי"ל דאין מטבילין עבדים בע"כ כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רס"ז סעי' ב') לא משכחת לה לעולם שישאר עכו"ם. וצ"ע:)** לא מטיא שום הנאה לרבו שתהא כנגד שחרורו ותמורתו, ר"ל שלא נתוספה לרבו שום הנאה בשביל שחרורו יותר ממאי דהוה לו אלו לא הי' משחררו ואלו לא הי' זה מתחייב ליה, דהא מעשה ההתחייבות כשהיא לעצמה אינה כסף וכל עיקרו של דבר מה שהיא חשובה ככסף הוא בשביל הפרעון שלאח"כ או בשביל אפשרות הפרעון והכא לא תמטי לרב שום הנאה מן הפרעון לרגלי השחרור דוקא דאותו כסף עצמו שירויח העבד אח"כ וישלם לו ממנו ביכו"כ הוה שייך לרב ממילא אפילו אי לא הוה משחררו משום מה שקנה עבד קנה רבו, ונמצא דכנגד שחרורו לא נתן העבד לרבו כלום ולא הוסיף לו ולא מידי דבלא"ה נמי הוה זכי בכל מה שיבוא לידי עבדו, ומשו"ה אין העבד קונה את עצמו ע"י התחייבות כזו. [ובההיא דח"ע וחב"ח שכתבנו דיוצא לחירות ע"י התחייבות ליכא למימר הכי דהתם איכא נמי חצי ב"ח שמתחייב בדמיו וזה יש לו קנינים לעצמו]. אולם יש לדחות דכשיהא בן חורין אפשר שירויח יותר או שירחמו עליו בנ"א ויתנו לו ומאותו ממון ישלם לו ונמצא שנתוספה הנאה לרב ע"י שחרורו מאי דלא הויא ליה אלו נשאר בעבדותו, ועוד שיכול הרב למכור את השטר שכותב לו ונהנה מיד, וצ"ע בזה

וכסברא הנ"ל השבתי לחכ"א שהעיר על מה שהביא הב"י חו"מ (סי' ר"ה מחו' ב') בשם המהרי"ק דהנאנס לעשות דבר מה ומטי ליה הנאה מיניה הוי כתליוהו חבין דזביניה זביני הגם כי ההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות עכ"ל, וע"ז העיר דמתוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב ד"ה קדיש) לא משמע הכי שכתבו וז"ל קדיש בביאה מאי איכא למימר תימא לרשב"א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו איני נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה עכ"ל, ומשמע דמשו"ה אין הנאת ביאה חשובה למישווי לה כמכר לפי שהוא מועטת ודלא כהמהרי"ק. וע"ז השבתי דקושיא על המהרי"ק בודאי ליתא שהרי מצינו להדיא בנמוק"י דפלוגתא דרבוותא היא ואיכא מאן דסבר דבהנאה מועטת נמי חשיב כמכר [ויעוי' בב"י ריש סי' הנ"ל] והמהרי"ק רב גובריה להכריע, אבל לקושטא דמילתא אמינא דעיקר הבנת כת"ר בדברי התוס' דמשו"ה הנאת ביאה לא חשיבא משום שהיא מועטת אינה נכונה. דהמעין בגוף דברי המהרי"ק (שורש קפ"ג) יראה דאדרבא על דברי התוס' אלו בנה יסודו, דמדהקשו רק על ביאה ושטר והוצרכו בשביל זה לטעמא דכנגד גופה מתחייב לה בשאר כסות ועונה משמע דבקדושי כסף אפילו בלאו האי טעמא נמי הוי כתלוהו וזבין אע"פ שאינו נותן לה אלא פרוטה שכן דרך סתם קדושי כסף ואפ"ה חשיב כזביני, ולפי הבנת כת"ר נמצא שדברי התוס' במקומם סתרי אהדדי. אנא ודאי דאין כוונת התוס' כהבנת כת"ר, וסברתם פשוטה לענ"ד דעד כאן לא חשיבא הנאה דנימא בה אגב אונסא והנאה גמר ומקני אלא באופן שההנאה באה לו לרגלי הסכם ההקנאה ר"ל שאם תהא ההקנאה קיימת תגיע לו אותה ההנאה ואם אין כאן הקנאה תשולל ממנו הנאה זו, בהא שפיר אמרינן דאגב הנאה זו [עם האונס] גמר ומקני דרק משום דמקני אית ליה ההיא הנאה ואי לאו לא, אבל באופן שההנאה שיש לו לא תשולל ממנו אפילו אם לא יסכים על ההקנאה בודאי לא חשיב בשביל זה כזביני, דמה בכך שיש לו הנאה הא מ"מ אין זה גורם שיהא גומר ומקני בשבילה כיון דבלא"ה נמי נשארה אצלו הנאה זו ומה יתן ומה יוסיף לו מה שיסכים על ההקנאה, וממילא נשאר הסכם ההקנאה רק כמתנה דלא מטיא ליה כנגדה שום הנאה, וא"כ א"ש דבקדושי כסף שנותן לה פרוטה שפיר מטיא לה הנאת הפרוטה עבור הסכם להקידושין שאם לא יהיו קידושין יחזור ויקח ממנה הפרוטה, אבל בהנאת ביאה ליכא למימר דבשבילה גמרה להתקדש לו שהרי הנאה זו יש לה ביכו"כ ואפילו אם לא תסכים על הקידושין נמי לא יוכל לחזור וליקח ממנה הנאת הביאה וממילא אינה גורמת שיהא בשביל זה כמכר כנ"ל

אולם ראיית המהרי"ק מדברי התוס' בודאי יש לדחות כמ"ש הנימוק"י בשם הריטב"א דליכא לדמויי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קבל פרוטה משדה זו דליהוי מכירה דשאני אשה שהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה יעו"ש ובשמ"ק. ועיי' ברשב"ם ד"ה אלא ר"ה מסברא דידיה קאמר כו' הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא יפסיד מידי ועיי' בב"י ריש סי' הנ"ל. ועל מש"כ שם המהרי"ק עוד דכן יש לדקדק גם מתוך מה שהשיב הרשב"א כו' יש להעיר שדברי הריטב"א שבנימוק"י מובאים בשמ"ק בשם הרשב"א ולפי"ז מבואר להדיא דהרשב"א לא ס"ל הכי, ומתשובות הרשב"א ליכא סייעתא כ"כ ויש לדחות. אמנם אפשר דט"ס הוא בשמ"ק וצ"ל הריטב"א אחרי שכ"ה בנימוק"י. אח"ז מצאתי שכדברי המהרי"ק מבואר להדיא בחי' הרשב"ם גיטין (דף נ"ח ע"ב ד"ה נכרי) וז"ל אבל לדברי רבותינו בעלי התוס' שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון ומאי בבל בכ"מ נמי דתלוהו וזבין דזביניה זביני עכ"ל, וע"כ צ"ל דט"ס הוא בשמ"ק כמ"ש או דרשב"א אחר הוא. ויש לישא וליתן עוד בזה ואכמ"ל

[יח] וע"ד הקושיא הג' ממו"ק דכותבין שטר קידושין במועד משום דבר האבד ובע"כ בדלית ליה פרוטה ואמאי לא יקדשה בהתחייבות כסף בע"פ, הנה באמת לכו"ע נמי קשה שיקדשה בכסף דדוחק גדול הוא לאוקמי בדלית ליה לא פרוטה ולא שוה פרוטה ואיכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום כדפריך הש"ס בב"מ (דף מ"ו ע"א), ועוד דא"כ הו"ל להפוסקים לפרושי ולא לסתום את