דבר אברהם - א רעה

ללמוד דר"ת ס"ל דשט"ח הוי ככסף, ולמ"ש בתחלה הרי סותרים הם זל"ז, ולמאי דאסיקנא השתא אשה"ט. ומה שהכריחו לרב האי גאון לפרש שהשחרור נעשה ע"י מכירה אינו בשביל קושיית התוס' שנשארה גם לדבריו אלא כמש"ל (אות י"ג) דמשום דס"ל דשטר חוב הוי ככסף ממילא אין צורך בגט. ועוד י"ל דהתוס' פליגי על הר"ן וס"ל דגם ביוצא בכסף עובר בלב"ח, וכן ראיתי לאחרונים שתפס כן אף שלדעתי אינו נכון. וגם מדברי התוס' חגיגה שהבאנו לעיל דהקשו רק לשמואל ומשמע דלכו"ע ניחא נמי לא מוכח מידי, דקושייתם היא רק למה כופין את האדון כל עיקר יהיה למה שיהיה ליסגי בהפקר ב"ד לחוד כמש"ל וזה שייך גם אליבא דרה"ג

[טז] אולם אכתי קשה לדעת התוס' שהרב עובר בעשה ואומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך משום מצוה רבה, אכתי אמאי אומרין לרב לעבור אאיסורא והרי אפשר להוציאו לחירות שלא באיסור שיכול הוא למכור את החצי עבד שלו להחצי בן חורין שהוא ישראל ויכול לקנות עבדים ואין הרב עובר באיסור דרשאי הוא למכור את עבדו לישראל חברו, ואח"כ ישחרר החצי בן חורין להח"ע והו"ל חטא בשביל שתזכה בעצמך ולא בשביל שיזכה חבירך, ועוד דעל החצי ב"ח גופיה בודאי לא יהא שום איסור לשחרר את הח"ע חדא דמסתבר דאיהו אגופיה אינו מצווה כלל בלעולם בהם תעבודו דאף דהחצי השני דין עבד עליו מ"מ הרי גופו הוא, ועוד דכיון דבמשחררו לצורכו אין איסור עשה הרי אין לך צורך גדול מזה. ואפילו תימא דבפירושא דמתני' אנו יכולין לדחוק דאה"נ דבאופן זה הוא דעושה אותו בן חורין [מה שבאמת אין הלשון הולמו] מ"מ על התוס' בודאי קשה, דאם כוונת המשנה שיוצא באופן זה לא הקשו מידי ומנ"ל לחדש דבשביל מצוה רבה או בדלא פשע אומרין לאדם חטא כו' ואם אין כוונת המשנה כן הא גופא קשיא על המשנה עצמה כנ"ל. אמנם נראה דח"ע שנמכר להחצי ב"ח גופיה אינו צריך שחרור כלל מהחצי ב"ח, דכיון דגוף אחד הוא לא שייך עבדות ואדנות מיניה וביה גופיה ולא שייך לומר שיזכה בו כעבדו, אלא מיד שנמכר לו יוצא לחירות דהוי כנותן דמי עצמו ויוצא, ומשו"ה כשההרב מוכרו באופן זה נמי הוי כמשחררו ועובר בעשה כמי שהיה מוכר את הח"ע להח"ע עצמו דהיינו הך ושפיר מקשו התוס': **(הגה"ה. ואגב אורחא ארשום בזה מה שהקשני חכ"א בסוגיא זו בשכבר הימים. דהרמב"ן בחי' ליבמות (דף מ"ו ע"ב) כתב דבמיני דבעינן ב"ד מומחין והדיוטות מהני מטעמא דשליחותייהו קא עבדינן אין זה מה"ת אלא מתקנתא דרבנן ומ"מ מהני גם לגיטין וקידושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש [פי' ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה], וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם. ובגיטין (דף פ"ח ע"ב) אמרינן אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי א"נ והא אנן הדיוטות אנן ותניא כו' שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו' דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן, ולדברי הראשונים הנ"ל כל כפייה שע"י הדיוטות תועיל רק משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, וא"כ במתני' דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין האיך תועיל כפייה שע"י הדיוטות, והרי עיקר הטעם שכופין הוא בכדי שיקיים פרו ורבו וכיון שיכפוהו הדיוטות לשחרר שמדין תורה לא מהני השחרור ונשאר עבד כמו שהיה בע"כ צ"ל שהפקיעו חכמים עיקר קנין העבדות שהיה בו מתחלתו ולא היה עליו דין עבד מעיקרא וממילא לא בעי גט שחרור. וא"כ הוא נשאר עכו"ם כמו שהיה לפני עבדותו ואינו חייב בפו"ר כמבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) וכי עבדו רבנן תקנתא לעכו"ם. [ומצינו בש"ם כפיות שחרור שלא במומחין בגיטין (דך ל"ח ע"א) דאמר אביי אי לאו דאר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא כו']. ואם אמרנו לקיים בביאור המשנה כמו שהערנו בפנים שאין האדון משחררו אלא שמוכרו להחצי ב"ח הוה מיושב שפיר, דהשתא אין אנו צריכין להפקיע את העבדות מעיקרא אלא שהפקיעו רבנן קנין הרב והקנוהו להחצי ב"ח דזה מהני מטעם הפקר ב"ד כמ"ש התוס' גיטין (דף מ' ע"ב ד"ה וכתב) לענין אפוטרופוס יעו"ש. אבל קשה לומר כן דביאור המשנה הוא שמוכרו להחצי בן חורין ויעוי' מ"ש בזה בפנים

והנ"ל לתרץ בפשיטות. דהנה בב"ב (דף מ"ח ע"א) גמר דתליוהו וזבין זביניה זביני מדתניא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכתבו התוס' (ד"ה אילימא) דמשו"ה הוו גיטי נשים כמכר דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר ובהני שכופין אותן להוציא מחויב הוא לגרש אבל גט המעושה שלא כדין הוי כמו תליוהו ויהיב דלא הויא מתנה ומשו"ה פסול. וכתבו שם התוס' עוד (בד"ה ד"ת) וז"ל לההוא טעמא דמפרש בהמגרש דבעכו"ם פסול ד"ת משום לפניהם ולא לפני עכו"ם ועכו"ם לאו בני עישוי נינהו תקשה ליה לר"ה אמאי פסול לימא דאגב אונסיה גמר ומגרש וי"ל כיון שע"י כפיית עכו"ם נותנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה כדפרישית לעיל עכ"ל. נמצא דהחסרון שבכפיית הדיוטות הוא משום דכיון דמדינא בעינן מומחין הוי שלא כדין וגט המעושה שלא כדין פסול דהוי כמתנה. וא"כ אין זה שייך אלא התם במגרש דרק משום טעמא דמחויב נעשות הוא דחשיב כמכר בעישוי שכדין משו"ה בעישוי שלא כדין דליכא להאי טעמא שפיר הוי כתליוהו ויהיב, משא"כ הכא שכותב לו שטר על דמיו דהוו מכר ממש לא בעינן כלל מומחין אלא בהדיוטות נמי סגי דאע"יפ שהכפייה שלא כדין היא מ"מ לא גרע מכל תליוהו וזבין דזביניה זביני, ונמצא דלא בעינן הכא כלל לטעמא דשליחותייהו קא עבדינן וממילא אין אנו צריכין להפקעת עיקר קנין העבדות מתחלתו. אמנם החכם המקשה פקפק ע"ז שאין העבד נותן מעות אלא כותב לו רק שטר ומחלוקת הפוסקים בתליוהו וזבין ונתן רק שט"ח אם הוי זביניה זביני. יעוי' בשו"ע חו"מ (ס' ר"ה סעי' א') ובסמ"ע וש"ך שם. אבל אין זה כלום, דמלבד דהש"ך שם העלה דבשט"ח נמי סגי הנה נראה פשוט דעד כאן לא ס"ל להסמ"ע דשט"ח לא מהני אלא במידי דאית בהו שיווי להמוכר וכיון שזה אינו נותן לו במחירם מעות לא גמר ומקני, משא"כ הכא שכבר הפקיעו חכמים זכות הממון שיש להאדון בהעבד ומעשה

)** ענף

[יז] ולענין קושייתנו השניה מקידושין אמאי אין עבד קונה את עצמו בכסף ע"י עצמו ע"י שט"ח שיכתוב על עצמו ויתחייב בדמיו, היה נראה לתרץ קצת דכל כסף אע"פ שמצד עצמו הוא כסף מדינא אלא דלא מטיא מיניה הנאה למוכר רק תחת דבר הנמכר ובתמורתו דוקא אינו כסף לקנות בו, ר"ל דעד כאן לא הוי כסף לקנות בו אא"כ הוא בא לרשות המוכר כנגד דבר הנמכר דוקא, דהיינו שישאר הכסף שלו רק באופן ובתנאי שימכור את הדבר אבל אם לא ימכור נא יהא ולא ישאר הכסף שלו, דאז נמצא שע"י המכירה וכנגד חפץ המכור דוקא מטיא ליה הנאת הכסף ואל"ה הנאה זו לית ליה, אבל אם אין הנאה זו קשורה ותלויה במכירה דוקא אלא דאפילו אי לאו הך מכירה נמי תמטי הנאת הכסף למוכר אינו כסף לקנות בו דהא לא נתוספה לו שום הנאה בשביל המכירה, והכא ממה שהעבד כותב שטר התחייבות על עצמו