דבר אברהם - א רעד

**(כשם שאב מורית איסורא לבריה ה"נ ב"ד מנחילין אותו. והוצרך לחידוש זה דהנחלת ב"ד שאני בכדי לדחות מ"ש השבו"י ח"א וסי' צ"ה) דבמקום שיש תועלת ליתומים דחינן לתקנה דמינקת ומסתייע מהא דקיי"ל בשו"ע חו"מ וסי' ר"צ) דאפוטרופוס יכול להוציא עבדים לחירות לתועלת היתומים אע"פ שהמשחרר עבדו עובר בעשה וע"כ מוכח דלטובת היתומים מותר. וע"ז כתב הבא"י לדחות דהתם לא עבר האפוטרופוס על איסורא כלל, דלכאורה איך יכול האפוטרופוס לשחררו הרי אינו שלו, וע"כ כמ"ש התוס' בגיטין (דף. מ' ע"ב ד"ה וכתב) דהפקר ב"ד הפקר שהפקיעו מן הקטן ונתנוהו להאפוטרופוס, ולכן אין האפוטרופוס עובר באיסור לאחר שהקנו את העבד לרשותו משום דחכמים הפקירו לגמרי קנין הממון והקנו להאפוטרופוס רק קנין האיסור, ועל שחרור של קנין האיסור לחוד אינו עובר בעשה כמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ח ע"א ד"ה כל) ואי דאיסורא לאו בר הקנאה הוא ב"ד שאני דהוי כהנחלה ויכולין להקנות גם קנין איסור לחוד עכת"ד. אבל לענ"ד רחוק לומר דזיכוי ב"ד הוי כעין ירושה, ומכש"כ לשיטת הסוברים דהפקר ב"ד לא מהני אלא להפקיע ולא להקנות [עיי' לעיל בסי' א' שהארכנו בזה] ואין האפוטרופוס קונה עד שיזכה בעבד בקנין דבודאי אין לומר כן. שהרי זכייתו לאו מכח ב"ד היא באה אלא מכח קניינו והאיך הוא יכול לזכות באיסורא לחוד, דכשם שאינו בהקנאה ה"נ בודאי אינו גם בזכיה. אלא ודאי דקנין הממון שבעבד נמי הוקנה להאפוטרופוס ולא רק קנין האיסור. וראיה ברורה לזה דבההוא דאקני לבנו קטן הביא הרא"ש לפי' ר"ת דכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דאפוטרופא ויכתוב העבד שטר לקטן על מותר דמים, וכתב ע"ז הרא"ש דבשטר שכתב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר ביה וכותב לו גיטא בשמו של האפוטרופוס לרווחא דמילתא עכ"ל ואי איתא דרק קנין האיסור בלחוד הוא דנקנה להאפוטרופוס האיך קאמר הרא"ש שהוא יוצא בכסף והרי במתייאש מעבדו דפקע ליה כספיה אמרינן שאינו יוצא בכסף אלא בשטר, אע"כ דקנין הממון נמי שייך להאפוטרופוס. [וכ"ת דאין האפוטרופוס יכול לזכות בקנין הממון דמיד שהפקידוהו ב"ד זכה בעצמו ומש"כ לשי' הסוברים דאין כח בהפקר ב"ד אלא להפקיע ולא להקנות וצריך האפוטרופוס לזכות בו י"ל דעי"ז גופא נמי שייך הפקר בי"ד שלא יוכל לזכות בעצמו והדברים ארוכים בזה ודו"ק]. ועוד דהתוס' הרי ס"ל דבח"ע וחב"ח למשנה אחרונה נפקע כבר קנין הממון אף קודם השחרור ואפ"ה הקשו אמאי כופין לשחרר והרי עבר בעשה אע"פ שאין כאן קנין ממון, והטו"א בחגיגה באמת תירץ כן לקושייתם, אבל התוס' הרי לא ס"ל הכי. ובאמת דבריהם תמוהים מאד מחמת זה. ודו"ז הגאון מוהר"ב בישקא (נ"י) ז"ל האבד"ק טרעסטינא תי' דקושייתם היא על עיקר התקנה שעל ידי זה תתבטל מצות עשה ואסור לגרום לבטל מצות עשה וכמ"ש הטו"א בר"ה (דף ט"ז ע"ב) בפשיטות דאין צריך קרא לאסור לטמא עצמו ברגל דכיון דאיכא עשה דראייה וחגיגה ושלמי שמחה פשיטא דאסור לטמא ולגרום לבטל המ"ע, והכי איתא ביבמות (דף י"ז ע"ב) דאסור לבטל מצית יבמין ובגיטין (דף פ"ג) אלא מעתה בת אחיו לא ישא שמא כו' ונמצא גורם לעקור דבר מה"ת. אבל איך שיהיה הנה התוס' הקשו לה והוצרכו לתירוצא דמצור רבה שאני ולדבריהם שפיר הקשה השבו"י באפוטרופוס דמשחרר עבדי דיתמי דלא שייך בזה תירוצם ועפי"ז מסתייע לנדונו. אמנם עיקר דברי השבו"י דמשום תועלת היתומים מותר לאפוטרופוס לעבור בעשה דבהם תעבודו מוקשים ואכמ"ל.)** נפקע רשות האדון דא"כ לא היה משתחרר מתורת כסף ע"י השט"ח שנותן על דמיו אלא ע"י שטר שחרור דוקא. אך מה, נעני למה שהביאו התוס' ראיה ברורה לדבריהם מהא דהש"ס מדמי ליה לח"ע וחב"ח למעוכב גט שחרור. ואולי י"ל דאף שלא נפקע עדיין רשות האדון בכ"ז מדמי ליה הש"ס למעוכב גט שחרור לענין אי מקרי אדון כיון דמ"מ אינו יכול להשתעבד בו עוד מתקנתא דרבנן אלא בעמוד ושחרר קאי וצ"ע

ואחר שנערכו הדברים הראוני שבס' מנ"ח בקומץ מנחה למצוה תקס"ח נתעורר כבר למ"ש דבח"ע וחב"ח אינו יכול לצאת בכסף משום דנפקע כספא ולא נשאר אלא איסורא ולא נפיק אלא בשטר

[טו] והנה התוס' שם (ד"ה כופין) הקשו אמאי כופין את הרב בשביל קיום מצוה של העבד והרי עבר הרב בעשה דלעולם בהם תעבודו וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור, ותירצו דהתם פשע אבל הכא לא פשע העבד, ובב"ב (דף י"ג ע"א) תירצו עוד דמשום מצוה רבה שרי כדאמרינן ריש תמיד נשחט עיי"ש. ולעיל (אות י"ג) הבאנו בשם דו"ז הגאון מוהרב"ב (נ"י) ז"ל דקושיא זו היא שהכריחתו לרב האי גאון לנטות מפשט דברי הקדמונים ולפרש דיוצא ע"י שט"ח שכותב על עצמו דבזה כבר ליכא איסור עשה דלב"ת דהוי כמוכרו לו (ובמכירה לעצמו נראה דליכא איסור לכו"ע, יעוי' בר"ן בפ' השולח שכ' דכל שיש צורך לאדון בשחרורו אינו עובר בעשה דהוה ליה כנותן דמי עצמו. משמע דבנותן דמי עצמו מילתא דפשיטא היא לכו"ע שאינו עובר דאל"ה ערבך ערבא צריך. ולפי"ז נראה דהתוס' פליגי בזה על רב האי גאון וס"ל דשטר התחייבות אינו ככסף דאל"כ מאי הוקשה להו דילמא שחרור דמתני' מתורת כסף הוא כנ"ל. אבל לענ"ד אין זה נכון, דאי תימא הכי דבמכירה לעצמו כה"ג ליכא איסור דלב"ת א"כ אפי"ת דס"ל לתוס' דשט"ח לא הוי ככסף לקנות בו ומשו"ה א"א למכור את העבד לעצמו בשט"ח שכותב לו מ"מ אכתי חשה למה כופין לשחרר בגט ולעבור בעשה בשביל מצוה רבה והרי אפשר לשחררו שלא באיסור שימכרנו לעצמו ויתנו לאדון פרוטה אחת לקנין ועל השאר יכתוב העבד שט"ח דזה מהני לכו"ע דלקנין סגי בפרוטה והשאר נזקף במלוה כמבואר בב"מ (דף ע"ז), ואטו מיירי בדליכא למאן דליתיב פרוטה ובשביל זה יעבור הרב על איסור עשה. ועוד דאם אין איסור כשהשחרור נעשה ע"י מכירה כזו שנותן לו שט"ח על דמיו ה"נ לא יעבור הכא אפילו כשנעשה השחרור ע"י גט כיון שזה כותב לו גם שט"ח ועל דעת כן ניתן לו הגט, דעיקר הטעם דבמכירה אינו עובר בעשה הוא משום דהעשה היא רק כשמשחררו בשביל טובת העבד והוא כעין לא תחנם אבל כשיש בזה צורך לרב אינו עובר כמ"ש הר"ן, וא"כ אפילו נעשה השחרור ע"י גט נמי לא יעבור שהרי אותה טובה עצמה שהיה מגיע לרב בשחרור ע"י מכירה שכותב לו שטר על דמיו יש לו גם עכשיו שהרי השתא נמי יכתוב לו שטר על דמיו. ומ"ל אם השחרור נעשה ע"י מכירה ומ"ל נעשה ע"י גט הא מ"מ נפקא מזה טובה לרבו וא"כ ליתא לקושיית התוס' מעיקרא, ומטעם זה אמנם דחה הטו"א בחגיגה (דף ב') לקושיית התוס' יעו"ש. אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דדוקא כשמוכרו מרצונו שהוא רוצה יותר בדמיו אין איסור בדבר דלצורכו הוא עושה, משא"כ כשמוכרו על ידי כפייה דלא שייך למימר הכי דאדרבא הוא אינו רוצה בדמיו אלו ואינו רוצה לשחררו ולכן עובר בעשה ולא יועיל אפילו אם יתנו פרוטה למכירתו כמובן, ומשו"ה שפיר הקשו וכי אומרים לאדם חטא כו'. ולפי זה ממילא לא מוכח מידי דהתוס' לא מפרשי כרב האי גאון דהשחרור נעשה על ידי מכירה דעל זה נמי שייכא קושיית התוס' והוצרכו לתירוצם דמצוה רבה שאני ובזה אתי נמי שפיר שבחי' הרשב"א שבת (דף ד') הביא לקושיית התוס' ומשמע קצת שנמשך הוא למה שלפניה שהביא בשם ר"ת וגם קושיא זו לר"ת היא, ולעיל (אות ד') כתבנו דמתוס' גיטין (דף מ') קרוב