דבר אברהם - א רעג

ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ואמרינן עלה בגמ' מי שחררו אמר רב רבו ראשון כו' אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין. ואל חתמה ע"ז שהרי כמו כן כתבו התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב ד"ה כופין וז"ל כופין את רבו ואפילו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות ואינו צריך גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות שחרור גמור עכ"ל, הרי דלשמואל אין השחרור מדינא אלא דטבא ליה כבדו וה"נ אפ"ל לדידן. והשתא אין אנו צריכין למידחק בדברי השו"ע יו"ד שהזכרנו באות שלפני זה דמ"ש גט שחרור אשגירת לישנא הוא כמ"ש שם אלא דצריך באמת גם גט שחרור והכל אשה"ט

וראיתי להגאון מהר"ץ חיות ז"ל שעמד על דברי התוס' חגיגה וכתב שדבריהם תמוהים באין פותר אותם היכן מצאו דכאן כופין את הרב לכתוב גט שחרור דלמא כופין אותו רק שיפקירו לבד, ודוחק לפרש דכוונת התוס' דלמה כופין האדון שיוציאו לחירות יפקירו הב"ד בעצמם, חדא דמנ"ל דהפקר ב"ד מועיל בזה ועוד הו"ל לפרש דבריהם עכ"ד. ובשביל זה הלך לו בדרך רחוקה דגירסא אחרת נזדמנה להתוס' והיה כתוב כופין לכתוב שטר שחרור. אבל כ"ז אינו נכון וכוונת התוס' פשוטה דודאי מצינו שהפקיעו חכמים רשות האדון מעל העבד כמ"ש התוס' גיטין (דף מ"ב ע"א ד"ה יום) דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור והוא להלן (מ"ב:) איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנם כו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנם לרבו כו' מאי לאו כמשנה ראשונה לא כמשנה אחרונה, והוא משום הפקר ב"ד שהפקיעו חכמים רשות האדון מעליו, ולכן הקשו דלשמואל למה לן תו לכוף את הרב לשחררו והרי כבר יצא לחירות בהפקר בדד, והפקר ב"ד בודאי מועיל כהפקר בעלים דטעמא דשמואל דאי"צ גט שחרור הוא משום שנאמר וכל עבד איש כו' אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות רבו כליו אין קרוי עבד וה"נ ע"י הפקר ב"ד אין רשות רבו עליו. ואין לומר דהא דכתבו התוס' דמעשה ידיו שלו אינו משום שהפקיעו חכמים את גוף העבד מהאדון אלא דכיון דתקנו שכופין אותו להוציא ממילא אין חיוב על העבד לעבוד אצלו או דכיון דהשתא ביטלו לתקנה דמשנה ראשונה דעובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד ממילא אין הרב יכול לכופו לעבוד לפי שחציו כבן חורין מעורב בו ואינו יכול לעבוד בחצי עבד אא"כ יעבוד באותה שעה גם החב"ח וע"ז אין לרבו רשות כמ"ש הרשב"א בחי' לשבת (דף ד' ע"א), **(הגה"ה. וז"ל הרשב"א שבת הא דאמרינן וכי אומרין לאדם עמוד וחטוא כו' קשה ליה לר"ת כו' וא"ת אכתי אשכחן שאומרין לו לאדם כו' בגיטין פ' השולח מי שחציו עבד כו' אע"ג דאר"י המשחרר עבדו עובר בעשה כו' ול"נ דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו עכ"ל. וראיתי בס' באר יצחק חאה"ע (סי' א') שהבין דכוונת הרשב"א היא משום דכיון דלא שייך ביה לעולם בהם תעבודו דהא אינו עובד לרבו אלא יום אחד ואין כאן לעולם לכן אין כאן עשה וכמוש"כ הנוב"י מהדורא תניינא חאה"ע (סי' ק"ד), [וכ"כ הטו"א ריש חגיגה] וע"ז העיר דהוי מיהא כחצי שיעור יעו"ש. אבל לדעתי לא זו היא כוונת הרשב"א ז"ל כהנוב"י, דבאמת אין זו סברא כלל לענ"ד דמה בכך שאינו עובד אלא יום אחד הא מ"מ מחצית העבד הרי יש לו לעולם ומה שעובד יום אחד אינו אלא מענין חלוקת שותפין שהושוו ביניהם שיעבוד יום לעצמו ויום לרבו ואטו עבד של שני שותפין שעובד לזה יום אחד ולזה יום. אחד אין עוברים בעשה על שחרורו. אלא ודאי כוונתו כמ"ש דכיון שיש בו חצי ב"ח שמעורב יחד עם הח"ע ובהחצי ב"ח אינו רשאי לעבוד ממילא אינו יכול להשתעבד גם בהח"ע דא"א שיעבוד זה בלא זה. ולמשנה ראשונה שעובד את רבו יום אחד רק תקנתא היא ומשו"ה אמרו תקנתם את רבו וכמ"ש בפנים. והמדקדק בדברי הרשב"א יראה להדיא שכן הוא, שכתב דכיון דחציו ב"ח לית בהו משום בהם תעבודו ודילג על מלת לעולם, ואלו היה זה מעיקר תירוצו כהבנת הבא"י לא היה מדלג עליה אלא ודאי כמ"ש. ולפי"ז אין מקום למידן ביה משום חצי שיעור דאי אפשר לעשה להיות כל עיקר. ובלא"ה נמי אין קושיא מח"ש ואין להאריך בזה. אח"ז מצאתי בחי' חת"ס לגיטין (דף ל"ח ע"א) שהבין ג"כ לדברי הרשב"א ז"ל כמ"ש, ועי' מ"ש עוד שם בדף מ"א:)** דנראה פשוט דלמשנה ראשונה רק משום תקנה בלחוד הוא דעובד את רבו יום אחד ואי לאו הך תקנה לא היה הרב יכול לכופו לעבוד מטעם הנ"ל, וכמדומני שדבר זה שמעתי ממו"ח הגאון ה"גדול" זצ"ל משמא דקדמאי ועתה ראיתי שכ"כ גם החת"ס בחי לגיטין ואכמ"ל], דז"א דטעם זה לא שייך אלא לענין שלא יוכל לכופו לכתחלה לעשות מלאכה אבל אם כבר עשה מלאכה והרויח הרי צריך להיות מהריוח מחצה לאדון דמעשה ידי עבדו הוא, ולמה כתבו התוס' דמע"י שלו דהיינו כשכבר עשה מלאכה והרויח, אע"כ שהפקיעו חכמים עיקר רשות האדון. וכן אין לומר שהפקירו רק מעשה ידיו כשבאו לעולם ולא את גוף העבד, דא"כ האיך ס"ד דגמ' למיפשט דמעוכב גט שחרור יש לו קנם מהא דהמית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו מאי דומיא היא שאני ח"ע וחב"ח שאין גופו מופקע מן הבעלים ואמאי אצטריך לאוקמי כמשנה ראשונה, אע"כ דבח"מ וחב"ח נמי כבר מופקע מעליו רשות הבעלים כמו במעוכב גט שחרור כמ"ש. ומלשון התוס' נמי מוכח הכי שכ' בתר הכי וז"ל וקצת תמיה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקניה לבנו קטן והא מכי שחרריה חברי' לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו כו' יעו"ש

וחוכך אני אם אפשר לומר גם לדעת רב האי גאון שגם קודם השחרור כבר הפקיעו חכמים את רשות האדון מעל העבד כשיטת התוס'. דאמרינן בגיטין (דף ל"ט ע"ב) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר כו' והתניא רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה, ופירש"י והאי דאפקריה פקע ליה כספיה ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר. (ונראה דהוא משום דיציאה בכסף הוי כמכירה כדאמר מפני שהוא כמוכרו לו וקנין האיסור לחוד לאו בר הקנאה הוא, דלהלן (דף מ' ע"א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית וה"נ אינו מוכרו, ואפילו למאן דפליג התם וס"ל דאיסורא נמי מורית לבריה נראה דהיינו דוקא בירושה אבל במכר מודי דאינו נקנה לפי שאינו בר הקנאה, וירושה שאני כדאשכחן במילי טובא דירושה עדיפא מקנינים **(ומצאתי אח"כ בס' באר יצחק חאה"ע (סי' א') שנתעורר ג"כ למ"ש דקנין האיסור לחוד לאו בר הקנאה הוא אפילו למ"ד איסורא לבריה מורית, ומ"מ בהפקר ב"ד כתב דיכולין ב"ד להקנות קנין האיסור משום דהפקר ב"ד נלמד מקרא דאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין בניהם אף ראשים)**]. וא"כ נראה דלדעת רב האי גאון ליכא למימר כשיטת התוס' דלמשנה אחרונה גם קודם שחרור כבר