דבר אברהם - א רעב

**(כמה אתה נותן לבנך כו' ת"ש דתנא דבי שמואל מארסין כו' ש"מ, וא"כ רק לפי ההו"א דבעינן למדחי דלא מסייע ליה מהא לשמואל אפקינן למתני' מפשוטה ואוקימנא לה בשטרי פסיקתא אבל לבתר דאמרינן דתנא דבי שמואל כו' וקיי"ל כוותיה דמארסין במועד בודאי דקדושי נשים דמתני' אתיא כפשוטה בשטרי קדושין ממש. ואולי י"ל דכוונתו לומר דשטרי פסיקתא נמי מותר לכתוב מדאוקימנא לפי ההו"א בשטרי פסיקתא ומכ"ש דשטרי קידושין ממש מותר לפי המסקנא דמותר לארם ואין איסור מצד דאין מערבין שמחה בשמחה. וצע"ג:)** וריב"ב בפי' לרי"ף ובפירש"י שעל הרי"ף וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ז מהלכות יו"ט הי"ב) וכ"כ הראב"ן והמ"מ כתב שכן פירש גם רש"י [ברש"י שלפנינו לא נמצא כן אלא ברש"י שעל הרי"ף]. וקשה אמאי מותר לכתוב והרי יכול הוא לקדשה שלא בעשיית מלאכה במועד ע"י כסף. ובע"כ צ"ל דמיירי בדלית ליה כסף, וכ"כ הריטב"א וז"ל מאי לאו שטרי קדושין ממש שאין לו כסף לקדש בו ורוצה לקדש בשטר עכ"ל, אבל זה שייך רק אם נימא דהתחייבות לא הוי ככסף משא"כ לשיטת הסוברים דהתחייבות הוי ככסף אכתי יקשה דאפי' בשאין לו כסף מ"מ הרי יכול הוא לומר בע"פ מתחייב אני לך דינר בקנין [עיי' שו"ע חו"מ סי' מ' וסי' ס' פ"ו ובאחרונים] ויקדשה בזה, וליכא תו חששא דשמא יקדמנו אחר גם בלאו עשיית מלאכה ולמה מותר לכתוב במועד. ואפילו לדעת הרמב"ם שם דכל הני דמתני' מותרין משום דצרכי רבים הן מ"מ נראה פשוט דאם אפשר לתקן צרכי הרבים בלא מלאכה שאסור לעשות מלאכה, ועוד שהמגדול עוז כתב דכוונת הרמב"ם נמי משום דבר האבד היא, ותו דהריטב"א והראב"ד דס"ל דהתחייבות הוי ככסף כמש"ל פירשוה נמי משום דבר האבד. וכ"ת דלכו"ע נמי קשה דליקדשה בביאה, ז"א שהרי רב מנגיד על דמקדש בביאה כדאיתא בקידושין (דף י"ב ע"ב), ועוד דאפשר לאוקמי בנדה. אבל לרבוותא דס"ל דהתחייבות מהניא בודאי קשה כנ"ל

[יג] והנה קושייתנו הראשונה מגיטין מצאתי שכבר הרגיש בה המקנה בקידושין (דף ט"ז ע"א). ותירץ דאע"ג דכבר אינו יכול להשתעבד בו מ"מ לענין איסורא אין לו יד להשתחרר בכסף ע"י עצמו. אבל דברים אלו תמוהים בעיני שהרי מבואר בקידושין (דף כ"ג) דהא דאינו קונה א"ע בכסף ע"י עצמו לר"מ הוא רק משום שאין לו כסף ולאו משום שאין לו יד להשתחרר, וא"כ בהתחייבות ע"י שטר דאפשר ליה שפיר ישתחרר גם ע"י עצמו, וברא"ש גיטין (פ"ד סי' כ"ט) מבואר להדיא דקונה א"ע בכה"ג כמש"נ (אות ד')

ע"כ נ"ל לומר דהני רבוותא דסברי דשטר התחייבות הוי ככסף יפרשו באמת דאינו צריך לכתוב לו שטר שחרור אלא במה שכותב שטר על עצמו יוצא לחירות כמוכרו לו, וזהו פירושה דמתני' ועושה אותו בן חורין דהיינו ע"י כתיבת השטר על דמיו וכופין את רבו שיקבל השטר בדמים וימכרנו לו, וכמו שנראה מדברי הרא"ש שהזכרנו. ודו"ז הגאון מוהר"ב ביכקא (נ"י) ז"ל אבד"ק טרעסטינא כתב אלי שמצא כדברי בס' המקח לרב האי גאון (שער ז') שפירש כן לדברי המשנה, ח"ל הדין הו' מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין דין הוא שימכור רבו אותו צד עבדות שיש לו בו מן העבד בעצמו [אולי צ"ל לעצמו] ויכתוב לו שטר חוב על חצי דמיו כדגרסינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו כו' ותדע דהאי דקאמרינן וכותב שטר על חצי דמיו דינו דין מכר משו"ה חברתיה בכלל המכר דהא ר' אמי אמר ר אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו עכ"ל, ות"ל שזכיתי לכוון לדעת הגאון ז"ל. ומזה מוכח דדעת רב האי גאון דשטר התחייבות הוי ככסף לקנות בו, שהרי העבד יוצא בזה לחירות. וכ"ת דלאו משום התחייבות גופא הוא קונה א"ע אלא משום הנאת ההתחייבות דשויא פרוטה ובזה נראה דהרמב"ן וסיעתו נמי מודו דקני כמ"ש לעיל (אות ו'), ז"א דעד כאן לא שייך ענין הנאה זו אלא כשנעשה מרצונו משא"כ הכא שרבו אינו רוצה לשחררו ואינו רוצה בדמי התחייבותו אלא בגופו ממילא אין כאן הנאת התחייבות והוי כרקד לפניה ושוה פרוטה לעלמא והיא אינה רוצה כלל שירקד לפניה שמלבד מה שאינה רוצה להתקדש בזה אין כאן גם הנאה כל עיקר, ונ"מ למאמר יבמין דס"ל לרבו ביבמות (דף י"ט ע"ב) שהוא בע"כ ואין אנו משגיחין במה שאינה רוצה להתקדש מ"מ כה"ג אינה מקודשת לפי שאין הנאה של רקידה זו שוה אצלה פרוטה ואין כאן נתינת כסף כלל וממילא אין כאן מאמר כל עיקר, משא"כ להסוברים דהתחייבות עצמה הוי כסף הרי זה כסף ממש אפילו כשהוא בע"כ וקונה. [ועיי' באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק כ"ז) במה שתמה על התוס' קידושין (דף י"ט)]. ואין לומר דמלבד השטר הוא נותן לרבו גם פרוטה לקנות א"ע וזוהי שקונה ולא השטר, דא"כ מאי דוחקיה דרב האי גאון להוציא מתני' מפשיטה [דהוה משמע דמשחררו בגט] ולפרש דיוצא בכסף ולאוקמי משו"ה בשנותן לו גם פרוטה מה שלא נזכר במשנה עדיפא הו"ל לפרש כפשוטה דיוצא בגט והשטר שכותב העבד על דמיו אינו מדין מכר, אלא ודאי דס"ל דשטר התחייבות נמי הוי כסף והוקשה לו כקושייתני שטר שחרור למה לי ולהכי פירש דאה"נ דיוצא בכסף. ודו"ז הגאון הנ"ל כתב אלי בין יתר דבריו דקושיית התוס' שהקשו דעבר הרב על עשה דלעולם בהם תעבודו ולמה כופין אותו וכי אומרין לאדם חטא כו' היא שהכריחה לרב האי גאון לפרש לה מתורת מכירה. אבל אין זה נכון כמו שיבואר לפנינו דאם אין איסור ע"י מכירה ה"נ ע"י שחרור בשטר ליתא לעשה באופן זה והעיקר הוא כמו שכתבנו דהוקשה לו שהשטר שחרור מיותר דסגי בכסף לחוד ומשו"ה מפרש דאה"נ שיוצא בכסף וז"ב. ואל זה רמזנו למעלה (אות ט'). ועתה נראה ונוכח דמ"ש המח"א דרה"ג בס' המקח כתב בשם הגאון דשטר התחייבות הוי כסף ורב האי גאון גופיה עמד ע"ז ולא הכריע אינו נכון, שהרי הכא דעת רב האי גאון מפורשת דהוי ככסף, והנכון בזה כדברי הקה"י שהזכרנוהו שם לעיל דכוונה אחרת בלקיטי ס' המקח ולאו לענין שטר התחייבות מיירי. אך בשו"ע יו"ד (סי' רס"ז ס"ב) משמע דמשחררו בגט שכ' מי שחציו כבד וחציו בן חורין כו' ובעוד שנא כתב לו גט שחרור מעשה ידיו לעצמו. ובכ"ז יש לדחוק דכוונת השו"ע רק לשחרור יהיה באיזה אופן שיהיה וגט שחרור אשגירת לישנא הוא משום דדינו של ה"כ כמעוכב גט שחרור כמבואר בגיטין (דף מ"ב ע"ב), ועיי' בתוס' שם בעמוד א' (ד"ה יום) וברא"ש

[יד] ואם לחשך אדם לומר שדוחק הוא לפרש שיוצא בכסף דבמתני' קתני עושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו ומשמע דתרי מילי נינהו, י"ל עוד דאמנם צריך לכתוב לו גם שטר שחרור ולאו מדינא דהא כבר יצא בכסף אלא מדרבנן בעלמא הוא, דמשום שלא מכרו מרצונו אלא בע"כ הלכך מפני תקון העולם חששו ללעז שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ואצרכוהו גט שחרור, כדאשכחן לעיל (דף מ') בההוא דאקני לבנו קטו דאמרינן דמקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא וכתבו הראשונים ז"ל דמשום שיוצא בע"כ דאב צריך מדרבנן גיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה, ואף דלא דמי ממש להתם מ"מ אפשר לומר דה"נ חששו הכא לזה, והוי שטר שחרור דמתניתין כההיא דרישא בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חיוב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו