דבר אברהם - א כו

הסימנים בבהמה והא דשחט רובו סגי ואין מצוה [מה"ת מיהא] לגמור המיעוט הוא משום דקיי"ל רובו ככולו והוי כמו שהמיעוט ג"כ שחוט בפועל ואין כאן מה לגמור שהוא כגמור כבר, אבל עצם דין השחיטה הוא על הסימן כולו, והלכך אם גמר ושחט גם את המיעוט שם שחיטה גם עליו שהרי לא הוסיף בו כלום דבר שאינו בדין שחיטה אלא שאם לא גמר יש כאן שחיטת כולו מצד דינא דרובו ככולו ואם גמר יש כאן כולו בפועל אפילו אי לאו דינא דרובו ככולו, אבל שני אלו האופנים היינו הך ששחט כל הסימן. ולכן איבעיא לן לומר דשהייה פוסלת בו שהרי היתה שהייה בשחיטה גופה, או דילמא מ"מ אחר שכבר הוכשרה אינה חוזרת ונפסלת. ומדסלקא בתיקו נקטינן לחומרא דהוי שהייה בשחיטה גופה. משא"כ סימן שני בעוף שלא היה בו מעולם דין שחיטה כלל דמכיון שהעוף שחוט כבר כדינו אין שחיטה אחריו כלום משו"ה השוחטו הרי הוא כחותך וורידין ומפרקת דשהייה דידהו ודאי לא פסלה לשחיטה. [עיי' בספרי חלק שני סי' י' מה שהעירני ע"ז ותשובתי]

[ג] ובזה מיושב בטוב טעם דברי רש"י ז"ל בחולין (דף כ"א ע"ב) ואינו מבדיל בסימן אחד שמחובר בסימן אחד דכיון דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מליק לכולו סימן לאו הבדלה היא אבל בסימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לקמן לחייבו בב' סימנים א"א שכבר הוקש לדגים והקשו עליו התוס' (ד"ה ואינו מבדיל) וז"ל וקשה לפירושו דלקמן בריש פ"ב אמרינן בהדיא דהא דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף [פי' ולכתחלה בעי שני סימנים אף בעוף ותרי לישני נינהו עיי"ש]. והיותר תמוה לענ"ד הוא מה דשרי למלוק כל הסימן משום הך טעמא דלכתחלה הוי מצות שחיטה על כל הסימן דזהו רק מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה ודיעבד, וכ"כ רש"י להדיא בריש השוחט לדף כ"ז ע"א אאחד בעוף קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרווייהו משום הרחקה כו', ומדהאי דרבנן מסתמא אידך איבעית אימא ארובו של אחד כמוהו נמי דרבנן הוא וכ"כ הרא"יש והרשב"א והר"ן דהני תרי לישנ' דלכתחלה מדרבנן הוא, וא"כ היכא אתיא תקנת חכמים ומפקא מידי איסור הבדלה דאורייתא דכתיב ולא יבדיל. ולפי דברינו ניחא. דודאי מצוה דרבנן אינה מתרת איסור הבדלה דאורייתא ולהכי בסימן שני אע"ג דמצוה מדרבנן שנים בעוף לחד לישנא מ"מ קאי בלא יבדיל, והכא במיעוט בתרא דסימן ראשון שאני דמדאורייתא נמי עיקר דין שחיטה ומצותה היא על סימן שלם אלא דבשחיטת רובו סגי משום רובו ככולו ולאו משום רובו מתכשר אלא משום כולו ונמצא דגם בגומר לאותו מיעוט אינו מוסיף על הכשר שחיטה כלום ולהכי לא הוי הבדלה ולפי"ז מתבאר דמאי דקאמר רש"י ז"ל וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אין כוונתו לרמוז לההיא דריש פרק השוחט אלא לדין התורה דעיקר השחיטה נאמרה על כל הסימן. **( הגה"ה. על פי המבואר תמה אני על הב"י יו"ד (סי' כ"א) לענין כמות שיעור השחיטה שכתב הרא"ש כיון דתרי לישני נינהו עבדינן לחומרא כתרווייהו שצריך לשחוט לכתחלה כל שני הסימנים אף בעוף, וכ' הב"י ובפ"ק דחולין גבי אי מה להלן מולק ואין מבדיל בסימן אחד כתב רש"י וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אבל אסימן ב' אפילו מצוה לכתחלה ליכא. הנה תפס דרש"י ז"ל מיירי הכא ממצות לכתחלה דרבנן ופסק כלישנא בתרא כהרי"ף וכן הוכיח המרדכי מדבריו אלו, ולפי המתבאר אין שום ראיה מכאן, דלענין דרבנן שפיר אפשר דמודי רש"י להרא"ש והכא מעיקר דין שחיטה מה"ת איירי שדינו על כל הסימן כמ"ש. וממקומו הוא מוכרע, דאי לענין מצוה דרבנן איירי היאך מסתייע דבסימן שני ליכא מצוה לכתחלה מדאמרינן לחייבו בב' סימנים א"א שכבר הוקש לדגים והרי התם מדאורייתא הוא ומאי ראיה היא למצוה דרבנן. ותו כיון דתרי לישני נינהו א"כ ללישנא קמא דאאחד בעוף ואין מצוה דרבנן לגמור מיעוט בתרא למה מותר להבדיל כל הסימן לרש"י ז"ל הרי מוסיף הוא. אע"כ דלענין עיקר השחיטה מה"ת איירי. והם שני ענינים נפרדים, דמצות לכתחלה מה"ת אין פירושו דחייב באמת לגמור בפועל מיעוט בתרא אלא שעיקר הדין הונח על כולו ואחר דקיי"ל רובו ככולו אין שום מצוה לגמור, ומצוה דרבנן היא אע"פ שרובו ככולו אפ"ה מצוה לגומרו בפועל. אח"ז ראיתי שכבר הרגיש בזה בפלתי וצע"ג:)** והא דאמרינן (דף כ"ח ע"א) הכי א"ל רחמנא למשה שחוט רובא לאו דעיקר דין השחיטה הוי רק על רובא אלא משום דרובו ככולו כמ"ש הר"ן ר"פ השוחט ועי' בתוס' (דף כ"ח ע"א ד"ה ועל רוב) והוא פשוט בכל מקום

ענף

[ד] אח"ז ראיתי שכיוונתי בזה בעז"ה לדברי ש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו הנחמד בית הלוי (ח"ב סי' י"א). והנה הוא ז"ל מוסיף ע"פ דרך זו לתרץ גם קושית רש"י שהקשה לעצמו (בדף ל' ע"ב) מהא דלעיל (דף כ"ט ע"א) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממ"נ דאי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולא דמיעוטא עכ"ל. וזכורני שזה זמן רב כיוונתי גם אנכי לדבריו לתרץ ע"פ הנ"ל, דהא דפסלי שהייה וחלדה במיעוט בתרא הוא משום דהמיעוט ג"כ ישנו בדיני שחיטה ומיגרר גריר בתר הרוב משום דרובא ככולו ומשו"ה כי שחטו חדא שחיטה היא ופסלי ביה שהייה וחלדה, וכ"ז לא שייך אלא לפי האמת דמחצה על מחנה אינו כרוב אבל לפום מאי דהוה ס"ד מעיקרא אליבא דרב דמחצה על מחצה כרוב ובחצי סימן סגי להתירה אי אפשר היה לומר דמשו"ה ניתרת משום דחשבינן גם לחציו השני של סימן כאלו הוא שחוט דמאי אולמיה דחצי סימן הנשחט מחצי סימן הנשאר ובע"כ היה מוכרח לומר דכך היתה ההלכה דכל שנשחט חציו של סימן הותרה אחר שאין רובו קיים עוד, והיה צ"ל דחצי השני אינו צריך לשחוט כלל מדאורייתא ואינו בתורת שחיטה כל עיקר, דאל"כ אלא שהיה צריך לשוחטו לכתחלה היה מעכב אף בדיעבד כיון שחצי השני אינו כשחוט גם אחר שחיטת חציו הראשון וא"כ לא היה מקום באמת כלל לומר דפסלה שהייה בחצי השני דכיון שלא היה מעולם בתורת שחיטה הרי הוא דומה ממש לסימן שני אליבא דמסקנא ושפיר קאמר הש"ס ממ"נ כו', אבל לפום מאי דמסקינן דמחצה על מחצה אינו כרוב וצריך לשחוט רובו והוי המיעוט כמו שנשחט גם הוא שוב הדרינן לומר דעיקר דין השחיטה הוא על כולו אלא דברובו סגי לפי שהוא ככולו ונמצא דישנו כבר למיעוט בתרא בתורת שחיטה ומשו"ה שפיר פוסלת בו שהייה וכנ"ל. והוא פרח נחמד מאד

[ה] אבל עכשיו שבתי ונתתי אל לבי שאין דברים אלו מוכרעין, דנראה לומר דאף למ"ד מחצה על מחצה כרוב לא חשיב המחצה הנשאר כאינו שחוט אלא דמי ממש למיעוט בתרא לדידן וחשיב נמי כשחוט, משום דלדידי' מחצה הנשחט חשיב כרוב וממילא מחצה הנשאר הוי נמי כשחוט כמו מיעוט בתרא לדידן. דהנה התוס' בחולין (דף כ"ח ע"ב ד"ה לפי שא"א לצמצם) כתבו וז"ל ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם מדאיפלגי אמוראי [הכא] במחצה על מחצה עכ"ל. ואמרינן בבכורות (דף י"ז ע"ב) אמרי דבי ר' ינאי לריה"ג שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי