דבר אברהם - א רסט

הכהן ז"ל דה"ה נמי אם זקף הכל במלוה שקנה הכל שהרי כמי שעשאן מלוה הו"ל כמאן דקבלינהו כולהו ולא נהיר דא"כ כו' וי"ל כו' אלא שתימא הוא אם זקף במאי קני הא לא אמר בשטרא אקני אלא בכסף ואין שם כסף כלל עכ"ל. [ואף שהריטב"א סובר דזה הוי ככסף כמש"ל הנה ידוע דחידושי ב"מ אינם להריטב"א אלא לקדמון אחר. ובשם הגדולים כתב דאולי מהדורא קמא הם להריטב"א ז"ל יעו"ש. ועיי' בש"ך חו"מ (סי' פ"ז ס"ק ד') שהביא לחידושי הריטב"א ב"מ וחשבם להרי"ט אשבילי ואח"כ הביא דאותו דין עצמו הביא הריב"ש בשם חידושי מציעא לחכם הגדול דון אשתרוק קרשקש ז"ל אך הלשון שהביא הריב"ש אינו מתאים עם לשון חידושי הריטב"א, ולכן נראה שהם חי' אחרים]. וכ"ה גם דעת הרמב"ן, דבקידושין (דף ח' ע"ב) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן, וכתב הר"ן שהראב"ד פי' דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי, אבל הרמב"ן כתב דאפילו היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה כו' שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד כו' וכ"ת נהי דשעבודא גבי לוה למה אינה מקודשת באותו שעבוד כו' איכא למיגר כו' דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא עכ"ל, הרי דעת הרמב"ן ז"ל מפורשת דהתחייבות לא הויא ככסף לקנות. הן אמנם שהמח"א שם כתב דמתוך דברי הר"ן ז"ל אלו נראה קצת דדוקא בקידושין הוא דאמרינן דאין האשה מתקדשת בשעבוד משום דקידושין דאגיד גבי בעל לאו קידושין נינהו דאפשר דמקשינן הויה ליציאה לענין זה אבל לענין מכר י"ל דמודה דמועיל, אבל המעיין בגוף דברי הריב"ן בחידושיו לקידושין יראה שאין הדבר כן דמסיים להדיא וכן במכר לא קנה משים דשעבוד ברשות ליה הוא עכ"ל, הרי דלאו משום היקשא דהויה ליציאה הוא אנא שאין זו עדיין נתינת כסף כלל

[ו] והנה באה"ע (סי' כ"ט סעי' ו') פסק המחבר אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת, והוסיף הרמ"א דכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קידושין, וכתב ע"ז הח"מ שהרמ"א העתיק זה מדברי המ"מ שכ' בשם הרשב"א והרמב"ן אבל איני מוסכם דהרמב"ן לטעמיה אזיל שכ' הר"ן בשמו דאף דאמר לה קני משכון בשעבוד מנה דקניא ליה משכון לשעבודא מ"מ אינה מקודשת דאגיד גביה ע"כ ס"ל להרמב"ן דגם בנתן לה שט"ח אינה מקודשת דעדיין אגיד אצל בעל אבל הראב"ד ס"ל דהיכא שנתן לה וא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי דמקודשת ה"ה נמי היכא דנתחייב לה מנה בקנין ובשטר וא"ל התקדשי לי בו דמקודשת. וכ"כ הב"ש דלדעת הראב"ד מקודשת והוסיף לומר שגם דעת הרא"ש נראה כן שכתב קדושין ומתנה טעם אחד משום דהמשכון לא נשתעבד למה שאינו חייב כו' ושכ"כ בש"ג דמקודשת. גם הריטב"א שם דחה שיטת הרמב"ן ופי' לה כהראב"ד, וכתב דבהתחייבות בקנין גרידא סגי, וז"ל ועיקר הפי' בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד כו' אבל אם נתחייב לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה עכ"ל ומסיים שכן פר"י ז"ל. [וצריך להעיר דמאי דלבתר הדברים הנ"ל דאשה מקודשת ושדה מכורה הוסיף הריטב"א לומר ואם נתן המשכון על אותו מנה זכתה בו, אין זה נונע לענין הקידושין והקנין ולא קאי אדלעיל מיניה בנתחייב לה וקדשה בו שלא יהני עד דיהיב נמי משכון. אלא דמילתא באפי נפשה היא לענין עיקר קנינו של משכון עצמו, דמשום דבמאי דאיירי ביה מקמי הכי בשלא הקנה לה המנה בקנין אינה קונה את המשכון שנתן לכן חזר ומפרש לה הכא דבמאי דאיירי ביה השתא שהקנה לה את המנה בקנין קנתה כבר את המשכון שהניח עליה, אבל אין כוונתו לומר דבלאו משכון לא מהניא התחייבות לחודא לקדש בה, שהרי להדיא ס"ל להריטב"א בשמ"ק כתובות וב"מ דהתחייבות בלא משכון נמי הוי כסף ר"ש לעיל

אמנם איכא למידק בדברי הריטב"א שכ' אבל נתחייב לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ואם נתן המשכון על מנה זכתה בו דהא איכא דשויא פרוטה להתקדש בו עכ"ל ומזה משמע דאינו מקדשה בגוף ההתחייבות אלא בהנאת ההתחייבות דשויא פרוטה, ואמאי אצטריך להכי הא איהו ס"ל דגוף ההתחייבות הוי ככסף, ועוד קשה דנראה לכאורה פשוט דבמקדשה בהנאת התחייבות הוי קידושין גם לשיטת הרמב"ן, דכל סברת הרמב"ן דלא הוי קידושין הוא משום דאגיד גביה וזה שייך רק על עיקר המנה ולא על ההנאה שיש לה ממנה דהנאה זו לא אנידא גביה דמקדש ולא גרע מרקוד לפני, וא"כ למה תלי לה הריטב"א בשיטת הראב"ד דוקא וצ"ע]

[ז] ועפי"ז מוכח דגם דעת הר"י מיגש דמתחייב עצמו בקנין או בשטר קונה בזה כמו בכסף. דהנימוק"י פ"ק דב"מ בסוגיא דהילך כתב וז"ל ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מקרי הילך או לא כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא מקרי הילך והביא ראיה מדאמר פ"ק דקידושין אמר רבא אמר ר"נ התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אונה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן כו', ואחרים חולקים עליו ודוחים פי' זו, והרנב"ר ז"ל ביאר הדברים כנגד החולקים ופי' דכיון דקיי"ל מלוה אינה קונה כו' נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בע"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו כו' וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביינא דבי דינא אתא לידי' וגזרת הכתוב הוא כו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון דמלוה אינה קונה במה קנאו מלוה, שמא תאמר אע"פ שמלוה אינה קונה לו קנאו במשיכה כו' זו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא עכ"ל הנימוק"י. חזינן מזה דהר"י מיגש מפרש נמי כהראב"ד מנה אין כאן משכון אין כאן שנא קנתה את המשכון אפילו לשעבודו אבל אם היתה קינה למשכון לשעבודו היתה מקודשת, ומוכח דשעבוד הוי ככסף וה"ה בכותב נה שט"ח על התחייבותו דמקודש

אמנם יש לדחות. דבר"ן ר"פ שבועת הדיינין נמצא ככל הדברים האלה שהביא הנימוק"י משמו אלא דנבחר דכתב שזו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות הוסיף לומר וז"ל ואפילו תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף שעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה וה"נ משכון לאו הילך הוא עכ"ל. ודברים אנו צריכין ביאור, דאם קניית המשכון שהוא רק לשעבוד לא סגי למיהוי ככסף לקנות בו א"כ קידשה במשכון דאחרים שמשכנו בשעת הלואתו נמי אמאי מקודשת (כמבואר התם בקידושין ועיי"ש בתוס' ור"ן והרי לא היה לו בו קנין אלא לשעבודו ויותר מזה אינו יכול להקנות גם להאשה. וצ"ל דבמסקנתו זו כוונתו כשיטת הרמב"ן דכסף קידושין או כסף קנין דאגיד גביה דמקדש או לוקח לא הוי כסף לקנות בו ולעולם בקנין שעבוד לחוד נמי סגי לקידושין וקנין והלכך במשכון דאחרים מקודשת אלא דהכא היינו טעמא לפי שהוא משכון דידיה והיא לא קנתה לגמרי אלא לשעבודו וגופו נשאר לבעליו והוי אגיד גביה, ומינה יליף הר"י ז"ל דכשם שלענין קנין לא הוי ככסף משום דאגיד גביה ה"נ לא הוי הילך דעדיין אגיד גבי לוה, וכתב הר"ן שני הביאורים לדברי הר"י מיגש חד לשיטת הראב"ד וחד לשיטת הרמב"ן וכמו שהביא גם בקידושין לשתי השיטות הללו ולא הכריע לצד אחת מהן. [ותמה