דבר אברהם - א רסח

הריני כאלו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב עכ"ל, וכ"כ בחי' הריטב"א ב"מ בשם הרב רבינו משה הכהן ז"ל, וכ"כ הריטב"א והרא"ה והריב"ש בשמ"ק כתובות (דף צ"ב ע"א) גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה יעו"ש. וכ"ה שיטת התוס' רי"ד בקידושין (דף ט"ז ע"א) דאמרינן התם תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף כו' אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף וכתב התורי"ד וז"ל פירש אדבעית לפרושי כו' היינו כסף שבכסף שהוא מקבל עליו יוצא והשטר אינו אלא לראיה בעלמא כו' אלא ודאי אין הדין כן שאין כופין האדון להוציאו פד שיתן לו כסף או שוה כסף ולא שיזקפם עליו במלוה כדאמרינן לקמן נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא עכ"ל, הרי דרק משום שהוא בע"כ של אדון אינו יוצא בזה אבל מדעתי' שפיר הויא זקיפת מלוה ככסף לקנות בה. והמחנה אפרים (קנין מעות סי' ה') עמד בחקירה זו וכתב דרב האי גאון בס' המקח בשער י"ג כתב בשם הגאון שזה קנה קנין גמור אלא שרה"ג עצמו עמד ע"ז ולא הכריע [ואני חפשתי בכ' המקח שבידינו ולא מצאתי בו דברים אלו, ואולי גירסא אחרת היתה לפני המח"א]. וכ"ה דעת רש"י בקידושין (דף ה' ע"א) דפרכינן מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומע"ש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ופירש"י שטר שאין פודין בו הקדשות אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ל, ומוכח דבשאר מילי מהני שט"ח

[ד] ונראה לי להוכיח דהרא"ש נמי קאים בהך שיטתא דנותן שט"ח על עצמו הוי ככסף ממש. דגרסינן בגיטין (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררי' לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מנאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזו מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ונחלקו רש"י ותוס' בפירוש הסוגיא דרש"י מפרש שהקטן משחררו והתוס' פליגי עליו. וכתב הרא"ש וז"ל פירש"י על שמיה דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והקשה רשב"ם כו' ופי' רשב"ם וכתב ליה גיטא על שמיה דאפיטרופא כו' וכן פי' ר"ת ז"ל דכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דאפוטרופא ומדינא ולא מקנסא ומקרקיש ליה זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירה ויכתוב העבד שטר לקטן על מותר דמים וימכור האפוטרופוס את העבד לעצמו באותן הדמים כי אפוטרופוס רשאי למכור עבדים כדאמרינן לקמן בהנזקין מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן ומוכרין אותו לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות ובשטר שכתב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר בו עכ"ל. הרי דכתב דבשטר שכתב על עצמו יוצא לחירות ולא כתב שבמקצת המעות שקרקש להקטן יצא לחירות [כמ"ש בטוש"ע יו"ד (סי' רס"ג סעי' ס"ג) וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן], ודברים אלו הוסיף הרא"ש מדנפשיה דבתוס' לא נמצא כן בלשון ר"ת. אלמא ס"ל דשטר התחייבות שכותב העבד על חצי דמיו הוי ככסף ממש ויוצא גם בזה לחירות. ומ"מ מהטוש"ע שכתבו בדמים שקבל הקטן אין להוכיח דפליגי בזה על הרא"ש די"ל דמשום דפלוגתא דרבוותא היא אם שטר התחייבות הוי כסף כדבעינן למיכתב קמן לכן נקטו בלשון כזה שכולל בין מקצת הדמים שקרקש ובין המותר שכתב עליהם שטר לכל חד וחד כדאית ליה בכדי שלא להכנס בפלוגתא

ולכאורה נראה דמדברי ר"ת עצמו שבתוס' נמי מוכח הכי אע"פ שלא באו שם הדברים הנ"ל שהוסיף הרא"ש. דז"ל התוס' (ד"ה וכתב) ור"ת מפרש כו' ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרת אותן לאחרים ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא קרקושי זוזי כו' וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר עכ"ל. והנה לכאורה נראה פשוט דאע"ג דבכ"מ בודאי אין האפוטרופוס רשאי למכור משל יתומים בהקפה ולכה"פ למי שאין לו נכסים שיש להן אחריות וכו', כדאשכחן בב"מ (דף ע' ע"א) גבי זוזי דיתמי דבדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' חזינן גברא דמשפו נכסיה ומהימן כו' ויהבינן להו נהליה, מ"מ הכא לכו"ע משחררין את העבד בדרך מכירה אע"פ שאינו נותן דמיו אלא כותב רק שטר על עצמו כמ"ש הרא"ש, דהכי מוכח מסוגיא דאי"צ שיתן כסף דוקא. דמדהשיב רב פפא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו משמע שלא הרויח ערום בערמימותו ואי אמרת שאין האפוטרופוס משחררו עכשיו אלא כשישלם דמיו א"כ שפיר הרויח שאם לא הקנוהו לבנו הוה מפסדי ליה רבנן מיניה שהיו כופין אותו לשחררו והעבד היה נותן לו רק שטר על דמיו ועכשיו צריך לשלם מעותיו ואם לא ימצא מעות לא יצא לחירות, אע"כ דהכא מוכרין בהקפה ושניא היא מדעלמא כמ"ש הראשונים ז"ל לענין מאי דהכא הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואלו בעלמא אין האפוטרופוס מוכרו לעצמו אלא לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות, יעוי' בחי' הרשב"א ועוד. וא"כ למ"ש ר"ת דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה אפילו בלא קרקושי זוזי נמצא שהיה יוצא רק ע"י השטר שהעבד כותב על עצמו ומוכח דשט"ח על עצמו הוי ככסף ממש. ומצאתי שכן הבין החת"ס בחידושיו לגיטין דכוונת ר"ת היא דשטרו חשוב ככסף יעו"ש. ועיי' בהשגות הראב"ד (פ"ז מהלכות עבדים ה"ח) דסבר נמי כר"ת בזה שהכסף גומר עיי"ש. ואף שהרשב"א בחי' הביא נמי לדברי ר"ת ואיהו ס"ל דשטר התחייבות לא הוי ככסף כמו שיובא להלן, י"ל דאיהו באמת לא ס"ל כר"ת בהא אלא כרשב"ם שהביא מקמי הכי, ודחוק הוא. אולם יש לדחות דאין ראיה מר"ת דאיכא למימר דאף דכותב שטר על דמיו מ"מ מקצת מעות מיהא צריך שיתן בכדי שיקנה בזה א"ע אבל שטר שלו אה"נ דלא חשיב ככסף, ומה שכתב אפילו בלא קרקושי זוזי היינו דאי"צ לקרקש לקטן דוקא אלא בדיהיב לאפוטרופא נמי סגי

אבל איך שנאמר בדברי ר"ת הנה מדברי הרא"ש מיהא מוכח להדיא דשטר התחייבות הוי ככסף וכמ"ש. ועיי' בב"ש וסי' כ"ט סק"ו) דמהדר לדייק מדברי הרא"ש קידושין בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן דס"ל הכי, ולמ"ש אין צורך לזה דלהדיא מבואר כן בדברי הרא"ש שהבאנו

[ה] אמנם שיטת הרשב"א ז"ל דשט"ח לא הוי ככסף, דעל מה שפירש"י בקידושין תאמר בשטר שאין פודין בו הקדש דהיינו שכתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו כתב הרשב"א ז"ל דאינו מחוור דבכה"ג אפילו בשטר אינה מקודשת יעו"ש. וכן גם להלן (דף ט"ז ע"א) כתב וז"ל אילימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף כו' ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי אלא כחוב אבל למסקנא דאמר רבא ע"ע גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן וצ"ע עכ"ל. והמח"א שם כתב דנראה דהרשב"א רפיא בידיה מדסיים וכתב וצ"ע, אבל מדבריו בדף ה' אנו רואין שאינו מסופק בדבר, וצ"ל לפי"ז דמאי דסיים וצ"ע קאי לענין קושייתו שבאמת לכאורה עדיין אינה מיושבת כ"כ לפי דבריו, וכבר עמד בזה ש"ב הגאון ריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי ח"א (סי' כ"נ). [ואולי אפ"ל כהמח"א דבדף ט"ז חזר בו ממה שהחליט בדף ה' ורפיא בידיהן. וכ"כ בחי' הריטב"א ב"מ (דף ע"ז) וזל והריני נושה בו ח' מאות זוזי כתב הרב רבינו משה