דבר אברהם - א רע

אני על הקצוה"ח (סי' ע"ב סק"ב) שהרבה לתמוה על הר"י מיגש במ"ש דמשכון אינו נקנה כלל במשיכה ולא הזכיר שהר"ן שבועות מבאר ליה בדרך אחרת כמ"ש]

ולדינא נמי נ"מ בין שני הביאורים הנ"ל. דבשו"ע חו"מ (סי' פ"ז ס"א) פסק דאם נתן לו משכון על מה שמודה בו לא חשוב הילך ומ"מ בהלוהו מתחלה על המשכון פסק (בסי' ע"ב סכ"ז) דהוי הילך, והש"ך שם כתב דדעת הרמב"ם (פ"ד מהלכות טוען ה"ו) דגם בהלוהו על המשכון לא הוי הילך והעלה כן להלכה. ובזה נ"מ בין שני הביאורים, דלביאור הראשון דמשו"ה לא הוי הילך משום דלא קנייה כלל במשיכה א"כ במלוה על המשכון דקנייה במעותיו בודאי הוי הילך, אבל לביאור השני דלא הוי הילך משום דלא קני אלא לשעבודו י"ל דה"נ הלוהו על המשכון לא הוי הילך דלא קני ליה נמי אלא לשעבודו כמבואר בר"ן שם. הן אמנם דלביאור השני נמי י"ל דבמשכנו בשעת הלואתו הוי הילך מטעמא אחרינא משום דמתחלת ההלואה נמי עיקר סמיכתו היתה עליו וזה יש לו גם עכשיו כמ"ש הסמ"ע לסי' פ"ז סק"ט) סברא זו לענין שטר, אבל אפשר מיהא לומר גם להיפוך דלא הוי הילך כדעת הרמב"ם ודלא כסברא הנ"ל, משא"כ לביאור הראשון דבודאי הוי הילך. ועיי' במ"מ שם (פ"ד מטוען) שכתב דהרמב"ם כתב בזה כדעת רבותיו שבביאור כתב אבן מיגש ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא, הרי שתפס דדעת הר"י מיגש שלא לדונו כהילך אפילו במשכנו בשעת הלואתו, ולמ"ש אין זה שייך אלא לביאור השני שבר"ן או לביאור אחר וכסברות שכתבו שאר ראשונים מובא בש"ך שם אבל לביאור הראשון שבר"ן לא אמרה הר"י ז"ל אלא בנותן לו משכון מעצמו שלא בשעת הלואה ולא בהלוהו על המשכון. ויש להאריך הרבה בכ"ז ואכ"מ

עכ"פ כיון דחזינן דהר"ן ביאר דברי הר"י מיגש גם לשיטת הרמב"ן א"כ לא מוכח מידי דסבר כהראב"ד ואין ראיה דס"ל דמתחייב עצמו במנה הוי ככסף לקנות בו

אך בשמ"ק ב"מ (דף ד' ע"א) כתב וז"ל ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון כו' אבל הר"י הלוי ז"ל כתב דבכה"ג לא מקרי הילך כו' ואחרים דוחין ראיה זו כו' וכתב הרשב"ץ ז"ל עליו וז"ל והנהו דמסכת קידושין דמשכון אין כאן איכא מרבוותא ז"ל דס"ל דהתם אינו טעמא משום דמילי בעלמא נינהו כו' אלא שהרמב"ן ז"ל אומר דכיון דכסף קידושין אגיד גבי' דבעל לאו קידושין נינהו אבל בעלמא מיהא קני משכון לההוא שעבודא וכיון שכן יפה דחו הדוחים ראיית הר"י הלוי ז"ל דכיון שהוא מקנה לו המשכון לשעבוד המנה שהודה לו משכון יש כאן לפי דעת זו וליכא מיהא ראיה כלל לדינו של הרב ז"ל אלא שאפשר שהרב ז"ל סובר שלא כדבריהם שבכל ענין שהוא משעבד המשכון אין השעבוד חל דמנה אין כאן משכון אין כאן ומפני כך הביא מינה ראי' עכ"ל ולפי"ז ס"ל להר"י מיגש כהראב"ד ומוכח דמתחייב עצמו במנה הוי כסף לקנות בו

[ח] אולם כ"ז הוא רק לדעת הח"מ והב"ש דלהראב"ד מהניא גם התחייבות בשט"ח, אבל ראיתי בס' בית הלוי שם שהביא שבס' בני אהובה ועצי ארזים תירצו לקושיית הח"מ והב"ש דס"ל להרמ"א דאפילו לשיטת הראב"ד לא מהני בשט"ח דגרע מהניח משכון באופן שקנתהו לשעבודא דבשטר אכתי לא יהיב לה מידי משא"כ במשכון דקנתה בו שעבודא מיהא, ולפי"ז מכל הני רבוותא דקיימי בשיטת הראב"ד אין ראיה דהתחייבות הוי ככסף. אמנם אפילו אם נסכים לסברתם הנה ליישוב דברי הרמ"א עדיין לא הועילו בזה, שהרי מ"מ יקשה מכל הני רבוותא שהבאנו דהיינו רה"ג בס' המקח בשם גאון ורש"י ורא"ה ותוס' רי"ד ורבינו משה הכהן והריטב"א והריב"ש דכולהו ס"ל להדיא דבשטר חוב או בהתחייבות בקנין קונה ולמה סתם הרמ"א את הדברים כאלו אין חולק בדבר. ובגוף סברתם נמי יש לפקפק, דהרמב"ן ז"ל דימה התחייבות מנה גרידא למלוה דאחרים באופן דסמכה דעתה שהיתה צריכה להיות מקודשת אלא דמשום טעמא דאגיד גביה אינה מקודשת יעו"ש בר"ן, וא"כ להראב"ד ז"ל דלית ליה הך סברא דאגיד גביה נראה דבהתחייבות גרידא נמי מקודשת, ובמשכון ליכא מעליותא משום שאינו נותנו לה לגופו אלא לשעבודא. אך לפי"ז אנו צריכין לומר דסברת האומרים דזקיפת מלוה לא הויא ככסף הוא רק משום דאגיד גביה כהרמב"ן ומאן דפליג על סברא זו בע"כ יסבור דזקיפה מלוה הויא ככסף. אמנם י"ל דרק הרמב"ן הכי ס"ל דאין נ"מ בין משכון לשט"ח ואי לאו סברא דאגיד גביה היו שניהם קונין, אבל הראב"ד וסייעתו יסברו דבלאו הך סברא נמי לא מהני בשט"ח דלא יהיב לה מידי ואין זה כסף מצד עצמו, וזוהי סברת האומרים דזקיפת מלוה לא הויא ככסף. אך בכ"ז קשה טובא מנ"ל להרמ"א לומר כן אחרי שהרמב"ן שהוא עיקר יסודו לא ס"ל הכי ולמה סתם את הדברים בהחלט, ודבריו תמוהים מאד. ועיי' בקצוה"ח (סי' ק"צ סק"ו)

[ט] אחר ערכי הדברים האלה ראיתי בס' קהלת יעקב להר"י אלגזי ז"ל (סי' רס"ו) שהעמיק הרחיב בחקירה זו אם התחייבות הוי ככסף, ועמד ג"כ על דברי המח"א שהזכרנו באות ג' שהביא דרב האי גאון בס' המקח כתב בשער י"ג בשם הגאון דשטר התחייבות קונה קנין גמור ורב האי גאון עצמו עמד בזה ולא הכריע, וע"ז כתב בס' קה"י שחפש בכל שער הי"ג ולא מצא רמז מדברים אלו [כמו שהעירותי למעלה] רק בליקוטי ס' המקח שהוא קיצור ס' מקח וממכר הארוך [וכנראה שהוא מא' הגדולים] נמצאו כדברים האלה, אך לפי שבארוך לא נמצא מזה כלום לכן כתב הקה"י שכוונה אחרת לדברים הנ"ל ואינם נוגעים לחקירה זו יעו"ש. וממה שנכתוב אנחנו בס"ד להלן (אות י"ג) יבואר בבירור גמור דרב האי גאון ז"ל ס"ל להדיא בשער ז' דזקיפת מלוה הוי ככסף ודלא כמ"ש המח"א שהוא מסופק בדבר, ובודאי צ"ל דכוונת הליקוטים כהקה"י ודלא כהמח"א

[י] העולה לנו מכל זה שדעת רב האי גאון ורש"י והרא"ש ורא"ה ורבינו משה הכהן ותוס' רי"ד והריטב"א והריב"ש והש"ג, ולהח"מ והב"ש גם דעת הראב"ד ור"י שבריטב"א קידושין [והר"י מיגש אליבא דהרשב"ץ, ואולי אחד הוא עם הר"י שהזכיר הריטב"א] דהמתחייב עצמו במנה בקנין או בשטר קונה בזה כמו בכסף. ולהמח"א נפיק רב האי גאון ועייל הגאון שהביאו רה"ג דסבר דהוי ככסף. ודעת הרמב"ן והרשב"א וחי' ריטב"א ב"מ שאין קונין בזה, [ולהמח"א רב האי גאון מסופק בדבר, אך כבר כתבנו שאינו כן]. וכבר הזכרנו לעיל שהמח"א מצדד לומר שהרשב"א ז"ל מסופק בדבר ורפיא בידי', ולפמ"ש הגאון חיד"א דחידושי הריטב"א ב"מ מהדו"ק הם הנה חזר בו הריטב"א בתר הכי וס"ל דקונה, ובאופן זה נתמעטה סיעת החולקים ועמדה רק על הרמב"ן ז"ל

ענף

[יא] והשתא הכי לפי מה שאנו נוהגין במכירת חמץ ליקח או"ג ולזקוף מותר הכסף במלוה לזמן קבוע והנכרי הקונה חותם בשטר ומתחייב בזה לשלם מותר הכסף לזמן שנקבע, א"כ מלבר האויפגאב איכא קנין כסף גם ממותר המחיר שזקפו במלוה ונתחייב הקונה לשלם והא נמי קונה לשיטת רוב הראשונים ז"ל כמו שבררנו, וא"כ מאי איכפת לן מה שבהאו"ג אין פרוטה לכאו"א מהמשלחים הרי מ"מ במותר הכסף שנזקף במלוה איכא פרוטה לכל חד וחד ושפיר קונה. ומיושב בזה נמי מה שהקשה הבא"י משיטת התוס' דבעינן