דבר אברהם - א רסז

סימן לט

ע"ד קנין כסף שבמכירת חמץ במקום שהב"ד הם שלוחים למכור אם צריך שיגיע מהערבון (אופגאב) שמקבלים מהקונה פרוסה לכאו"א מהמשלחים או לא

ענף

[א] ראיתי בס' באר יצחק (חאו"ח סי' א') שכתב דבמכירת חמץ שכל בני הקהלה עושין לב"ד לשלוחים למכור את חמציהם צריך לדקדק דמהערבון (אויפגאב) שמקבלים ב"ד מהא"י הקונה יגיע פרוטה לכאו"א מבני הקהלה המשלחים דאל"כ אין כאן קנין כסף. עוד הקשה שם האיך מהני כלל במכירה דכה"ג קנין הכסף שזוכין ב"ד למשלחיהם. את האויפגאב שנותן הנכרי לשיטת התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא) דאם מזכה ממון לחברו ע"י אחר נעשה הזוכה שלוחו של בעל הממון ואם נכרי מזכה מעות עבור ישראל אחד ע"י ישראל לא מהני זכייתו כיון דבעל הממון אינו בר שליחות וכה"ג כתב הנימוק"י בב"מ (דף י"א) וכן דעת עוד ראשונים עיי"ש, וא"כ לא זכו ב"ד את האויפגאב מיד הנכרי עבור משלחיהם ואין כאן קנין כסף, וא"כ היאך יצאו ידי שיטת רש"י דבעינן דוקא כסף מנכרי, וגם הרי אין מקבלין כל הכסף רק האו"ג לבד ואז ודאי איכא חסרון כספא שאינו קונה במשיכה להסוברין כר"ל עכת"ד. ולפי שכמדומה לי לאו בכל מקום נזהרין לדקדק שיגיע פרוטה לכאו"א מהמשלחים, והוא לכאורה חסרון גמור בעיקר קנין הכסף, לכן נלע"ד ללמד זכות ע"ז. ומתחלה נעיר קצת על דברי הבא"י שם

[ב] והנה הבא"י שם תירץ לקושייתו משלוחו של בעל הממון ע"פ המבואר בקידושין (דף ז' ע"א) בתן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך דקנה מדין ערב וכמבואר בתו"מ (סי' ק"צ), וא"כ אף דלא מצו ב"ד לזכות את המעות עבור הבעלים בתורת זכייה משום דאין שליחות לנכרי עכ"ז יש כאן קנין מתורת ערבות שהרי הבעה"ב המשלחים צוו לב"ד שיהיו שלוחיהם למכור חמצם ולקבל את הכסף מן הנכרי הקינה, א"כ הוי כמי שאמרו הבע"ב להנכרי שיתן דמי האו"ג ע"פ ציוויים לב"ד, והוי כתן מנה לפלוני, ולכן סמכינן על קנין כסף מחמת סברא זו דאף דלא נקנה הכסף להמשלחים מ"מ יש כאן קנין כסף מתורת ערבות עכ"ד. ולענ"ד אין זה נכון דהנה מדין ערב אינו קונה לקצת ראשונים אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה מתחייב זה מדין ערב אבל בזורק על פיו לים שלא יצא לרשות אחר לא. ואפילו להחולקים דסברי דגם באומרת זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת היינו רק כשזורק למקום האבוד אבל במניח על פיה על הסלע במקום שאינו אבוד אינה מקודשת לכו"ע שהרי לא הוציא על פיה ובידו לאהדוריה, כמבואר בראשונים בקידושין (דף ח' ע"ב) ובטור אה"ע (סי' כ"ט), ועיי' באבני מלואים (סי' ל' סקי"ב). וא"כ בנ"ד נמי אילו היו המשלחים מצווים להנכרי הקונה שיתן מתנה לב"ד לעצמם אה"נ דהוה קני מדין ערב שהרי קנו ב"ד האו"ג לעצמם ונהנו מזה והנכרי אינו יכול לחזור ולהוציא עוד מידם אתר שזכו בו. אבל באמת אין הדבר כן שהרי הנכרי אינו נותן כלל את האו"ג במתנה לב"ד שיהיה להם לעצמם וגם המשלחים לא צוו לעשות כן אלא שהנכרי נותן את הכסף רק עבור המשלחים, וכיון שאין ב"ד יכולין לזכות עבור המשלחים ממילא נמצא שלא זכה בו שום אדם, דהמשלחים לא זכו בו לפי שאין שליחות לנכרי ובעינן שלוחו של בעל הממון וב"ד נמי לא זכו דלדידהו לא יהיב כלל, וממילא נשאר הכסף ברשות הנכרי ויכול הוא לחזור וליטלו מיד ב"ד ואינו אבוד ממנו, וא"כ אין כאן דין ערב לכו"ע שהרי לא זכה בו אדם וגם לא נאבד ולא יצא מרשות הבעלים. [ושמא יש לקיים את הדברים, דאע"פ שלא קנו ב"ד את הכסף מד"ת מ"מ כיון דע"פ דד"מ מסתמא אין הקונה יכול לחזור ולתבוע הכסף מידם ודד"מ דינא ולא יתחייבו ב"ד להשיב לו ממילא הוי כמי שזכה המקבל ולא גרע מנותן למקום האבוד, ושוב יש בזה מדין ערב גם ע"פ ד"ת. ועוד יש לצדד כיון שלא בא לידם בגזילה אלא מרצון יכולין לעכבו ושוב יש בזה מדין ערב. ולפי הנ"ל יצא לן דבר חדש דאפילו אם לא יזכו ב"ד בהכסף בקנינים המועילים מד"ת נמי לא איכפת לן דמ"מ יש כאן מדין ערב. ויש להאריך בכ"ז יקצרנו]

עוד תירץ שם הבא"י דמשו"ה זוכין ב"ד להמשלחין משום דגם הב"ד עצמם מוכרים את החמץ שלהם ובקבלת האו"ג שמקבלין מהנכרי יש זכיה גם לב"ד גופייהו על המגיע לחלקם והלכך זוכין גם להמשלחים דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כמ"ש הקצוה"ח (סי' שמ"ח וסי' ק"ה) לענין אין שליח לדבר עבירה, ובנימוק"י בב"מ שם במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה מבואר להדיא כן דהיכא דאיכא מגו דזכי לנפשיה לא בעינן שלוחו של בעל הממון, עיי"ש שהאריך בזה. אבל גם ע"ז יש לדקדק כמ"ש הוא עצמו ז"ל שהגרעק"א ז"ל בדו"ח כתובות (דף י"א ע"א) כתב ג"כ כסברא זו אבל בנו הגרש"א ז"ל הוסיף דזהו רק בחפץ אחד ולא בשני חפצים והוכיח לה מקידושין (דף מ"ב ע"א) והכי מסתברא, ומה שחילק הבא"י דבנ"ד שאני שאינו ניכר איזה פרוטה מקבל עבור עצמו ואיזה עבור חברו ולכן הוי כחפץ אחד דחוק הוא. וגם בעיקר הסברא עדיין צ"ע, ועיי' בחי' רע"א לב"מ (דף י' ע"ב) שנתקשה בזה מאי מהני המגו לשליחות, ומהנימוק"י יש לדחות והדברים ארוכים. ועוד דאכתי מה נעני היכא דב"ד אינם מוכרים עכשיו את החמץ שלהם ולא יזכו עתה לעצמם כלל, כמו שהעיר הוא עצמו ז"ל

ענף

[ג] והנלע"ד לומר בזה. דהנה ידוע שנחלקו הראשונים ז"ל במי שכתב שטר חוב על עצמו שהוא מתחייב לאשה כך וכך ותתקדש לו בזה או למוכר שיקנה בזה וכן מי שקנו מידו שהוא מתחייב לאשה או למוכר כך וכך אם הוי ככסף לקידושין ומקח ואשה מקודשת ושדה מכורה או נא הוי ככסף. ואנחנו לחפץ דברינו נברר בזה בעז"ה דרוב ככל הראשונים ס"ל דהוי ככסף ממש וקונין בו. דתניא בב"מ (דף ע"ז ע"ב) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר כו' רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. וכתב הריטב"א בשמ"ק וז"ל מלמדין אותן כו' פי' דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלום וחזר והלוום לו ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף דאע"ג דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירוש' דקידושין התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר