דבר אברהם - א רסו

ובתרווייהו הוקדש כל מה שביער אלא שאין מועלין בשיפוי ונבייה לפי שאין בהם צורך להקדש. ולפי"ז נראה דברישא נמי דקתני מועלין בכולו היינו חוץ מנבייה השנויה בסיפא, דז"ל הרמב"ם המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן, גזברים ששפו עצי הקדש וקצצו אותן מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו מעת שקצצו אבל אין מועלין לא בשיפוי ולא בנסורת ולא בנבייה של עצים והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבלת שלא יצלח למלאכה עכ"ל, הרי דשינה מלשון המשנה ולא כתב גזברים שלקחו עצים אלא ששפו עצי הקדש דהיינו אפילו כשגדל ביער של הקדש או בגווני אחריני שהוקדש הכל וא"א לפרש כרש"י שלא הוקדש שיפוי ונבייה, ועיי' בפירוש המשנה. ונראה דמה שסיים בנבייה שלא יצלח למלאכה אין כוונתו לסמן את הנבייה אלא ליתן טעם דהלכך אין מועלין בהם לפי שלא יצלח למלאכה. וכ"נ ממ"ש למעלה (הלכה ו') ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין, והוא ממשנה מעילה שם ערבה לא נהנין ולא מועלין. ורש"י וראב"ד פירשוה בערבה שסדרוה למזבח, אבל הרמב"ם ז"ל פירשה בערבה הגדילה בשדה הקדש, ובפירוש המשנה הוא מבאר יותר וז"ל וכשצומח ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם ז"ל דכל דבר שאינו ראוי להקדש עצמו ואינו נמכר אין מועלין בו, ואע"פ שהוא ראוי לאחרים שהרי קתני בערבה דלא נהנין מכלל דאית בה איזו הנאה שתהיה מ"מ כיון דלהקדש עצמו אין בה צורך ואין מדרכו למוכרה שיהא צורך בדמיה אין מועלין דהוי כמעות ההולכות לים המלח. ומ"מ מרש"י ז"ל דפירש למתני' דאין מועלין בשיפוי ונבייה בגזברים שלקחו עצים ומשו"ה אין מועלין לפי שלא הוקדשו הא אל"ה היו מועלין בהן אין הכרח דפליג בזה על הרמב"ם, די"ל דבעיקר הדין מודי נמי להרמב"ם דכל שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרו אין מועלין בו אלא דאפשר דס"ל דנבייה אין בה צורך להקדש אבל ראויה היא לאחרים לאיזה דבר וימכרנה הקדש ויהא צורך בדמיה, ודחקו לזה רישא דמתניתין המקדיש את החורש מועלין בכולו ומשמע לי' דשיפוי ונבייה נמי בכלל זה. אמנם מצאתי להרא"ם בשמ"ק ב"ב (דף ע"ט פ"א) דפליג להדיא על הרמב"ם וס"ל דאפילו בדברים שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרן נמי מועלין בהן ואכתי קדשי ד' נינהו כיון שאם רצו היו יכולין למוכרן ולהשתמש בדמיהן לצורך הקדש, דז"ל לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפ"ה כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דה"ל כמחיר כלב שיש בו בזמן. מועלין בהם ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבד"ה מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבד"ה וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה לבדק הבית וכיון שמ"מ קדושה עליה ונועלין בה ובמה שבתוכה כו' הרא"ם ז"ל, עכ"ל השמ"ק. הרי מבואר להדיא דאף דאין שום צורך להקדש לא מגוף הדבר ולא מדמיו שלא ימכרוהו מ"מ כיון דמן הדין יכול הקדש להשתמש בו יש בו מעילה, ואינו דומה למעות ההולכות לים המלח דהתם איסורא רביץ עלייהו ואי אפשר להקדש להשתמש בהן לפיכך אין בהם תפיסת הקדש כלל ואינן מקדשי ד' משא"כ הני. ולהרמב"ם ז"ל צ"ל דדמי זבל ראוין לבדק הבית ואין בזה בזיון ומשו"ה מועלין בו. והא דקרו ליה אינו ראוי לבדק הבית היינו שאין גופו ראוי לבדק הבית אבל דמיו ראוין כמ"ש כל הראשונים עיי"ש. והכי אמרינן להדיא במעילה (דף י"ב ע"ב) גבי זבל של קדשי מזבח הזבל והפרש שבחצר אין נהנין ואין מועלין ויפלו דמיה ללשכה, אלמא דאין בזיון בדמי זבל. ובתוס' שם (ד"ה ודמיו) גרסי דמיו יפלו לנדבה, ולשון זה משמע גם לקיץ המזבח, יעוי' בכ"מ (פ"ה מהלכות מעילה ה"ו), ומשמע דלמזבח נמי כשר. ומזה קשה טובא על הרא"ם. וצ"ל דהרא"ם יפרש דמאי דאמרינן ויפלו דמיה ללשכה היינו לשירי לשכה, ומשירי לשכה נוטלין גם לצרכי חול כמבואר בשקלים (פ"ד מ"ב). ועיי' בקידושין (דף נ"ד ע"א), ובזה ליכא בזיון, ואף שהיו עושין משירי לשכה גם צרכי הקדש גופיה ולר"מ איכא נמי מעילה בשיריים שמא יצטרכו להן בסוף לקרבנות כמבואר בשקלים (ספ"ג) ואיכא למיחש לבזיון, י"ל דהני דמי זבל דלשיטת הרא"ם אינן ראוין למזבח משום בזיון לא היו מערבין עם שאר דמי הלשכה אלא מוציאין אותן בפ"ע רק לאותן צרכי חול השנויים התם במשנה והלכך ליכא משום בזיון, אבל לקיץ המזבח אה"נ דלא חזו וה"נ לבדק הבית גופיה נמי לא חזו משום בזיון. וכ"כ הכ"מ שם וז"ל ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח דא"כ הל"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה עכ"ל. אמנם בכ"ז קשה טובא על הרא"ם שהרי אפילו אתנן ומחיר אינן אסורין אלא גופן אבל נתן לה מעות ולקחה בהן קרבן ה"ז כשר כמבואר בתמורה (דף ל' ע"ב), וא"כ למה יהא בזיון במה שיקנו מדמי הזבל לצרכי בה"ב והרי הרא"ם לא מדמי לה אלא למחיר כלב ולא דליהוי חמיר מיניה. ובדוחק היה אפ"ל דאין כוונת הרא"ם דהבזיון הוא אח"כ מה שנמצא בהקדש דבר שנעשה מדמי הזבל דזה באמת לא חמיר ממחיר כלב גופיה כנ"ל, אלא כוונתו היא דמעשה מכירת הזבל גופה ט"י גזברי הקדש בזיון הוא להקדש בשעת המכירה כבר שיטפלו בזה לצורכו ולכן אין מוכרין בכדי למנוע בזיון זה, אבל א"כ שוב יקשה ממעילה הנ"ל האיך נופלין דמיה ללשכה, ודוחק לומר דהיינו רק אם מכרו כבר אבל לכתחלה באמת אין למכור משום בזיון וצ"ע

ובהשגות הראב"ד שם (פ"ה מהלכות מעילה ה"ו) על מ"ש הרמב"ם ערבה הגדילה בשדה הקדש כו' כתב וז"ל א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותה מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה עכ"ל. וכתב ע"ז הכ"מ ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו עכ"ל. אמנם לפי הנ"ל י"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הרא"ם דאפילו במה שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרו מועלין בו, והא דאין מועלין בשיפוי ונבייה מפרש כרש"י ז"ל דמיירי דוקא כשלקחו הגזברים עצים ולא הקדישו לזה אבל ברישא במקדיש חורש מועלין בכולו ושיפוי ונבייה בכלל כפשוטו, וא"כ ה"נ בערבה הגדילה בשדה הקדש בודאי מועלין בה, ומתניתין מיירי רק בערבה שסדרוה למזבח וכדפירש"י, ונ"מ בינו לבין הרמב"ם לדינא, והלכך כתב שהוא שיבוש משום דמתניתין דמקדיש חורש שמועלין בכולו דמשמע שיפוי ונבייה נמי בכלל מוכח דערבה לאו היינו הגדילה בשדה הקדש וצ"ע. אולם ק"ק לפי"ז דא"כ הו"ל להראב"ד להשיג גם בהלכה מ' גבי גזברים ששפו עצי הקדש, ויש ליישב ואין להאריך בזה

היוצא לנו מזה דמה שנסתפקנו בו לכאורה פלוגתא דרבוותא היא, והוא דבר חדש שלא ראיתי לע"ע מי שנתעורר לזה. [עיי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות מ' א מה שהעירוני ע"ז ומה שהשבתי]

ובזה הנני ידידו הדוש"ת באה"ר המברכו בהרמת קרן כערכו הנעלה מכבדו ומוקירו: