דבר אברהם - א רסה

לדבריהם, אלא ודאי דפרכי רק אתנא למה ליה למילף בה מעילה מקרא דחטאת היא תיפוק ליה דאיכא מעילה דבה"ב, וע"ז שפיר תירצו דאיצטריך תנא למילף מקרא בכדי ליתן בה גם דין מועל אחר מועל ויסבור האי תנא שאין לה פדיון מדינא וכמו שצידדנו למעלה. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות י"ד]

[ג] ועוד אמינא דאפילו אם נתפוס שלא כהתוס' והר"ש דלמסקנא רק משום לב ב"ד מתנה יש לה פדיון אלא נאמר דלמסקנא נמי יש לה פדיון מדינא כקדשי בה"ב ולא מהני בזה טעמא דחטאת קרייה רחמנא וכן לההו"א אליבא דכו"ע מ"מ יש ליישב קושיית כת"ר בטוב טעם. דהנה זה כבר אמרתי ליישוב קושיית התוס' הנ"ל דבכל דוכתין דמשני הש"ס שאני פרה דקדשי בדק הבית היא אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא, והארכתי בעז"ה בדברים נכונים ויסוד תירוצי מצאתי אח"ז בחי' הריטב"א ע"ז (דף כ"ג ע"ב) דכיון דלא כתיב בה חטאת היא אלא לבתר דנעשית מי נדה כדכתיב למי נדה חטאת היא לכן לא ירדה לה תורת חטאת אא"כ היא נעשית לבסוף מי נדה דאז היא חטאת למפרע לכל דיניה, אבל אם לא תהיה לעולם למי נדה לא היתה מעולם בחטאת לפי שדין החטאת שבה תלוי ומקושר במה שנעשית מי נדה כדכתיבא קרא. ובזה מתיישבים כל המקומות שהתוס' הקשו מהם כמו שהארכתי בזה במק"א [לעיל סי' ז'], וכאן לחפץ קושיית כת"ר אזכיר רק ממה שנוגע לענין פדיון. דמשו"ה נפדית בלא מום דכיון שנפדית ולא תהיה לעולם למי נדה מחמת הקדש זה נמצא דלא הויא למפרע כחטאת וממילא יש לה פדיון ככל קדשי בה"ב. ויעוי' בריטב"א כ"ז שהזכרנו דמסיק שכ"כ גם בתוס' אבל בתוס' שלפנינו אין זכר מזה, דאף שבחולין בסיף דבריהם הזכירו מעין זה מ"מ אין זה שייך לדברינו ובמק"א הארכתי בזה קצת. [עיין שם בסי' ז']. והנה המשנה למלך (פ"ו מהלכות מעילה ה"ד) הביא שיטת הריטב"א דבנוטל קרדום של הקדש ולא נתכוין נגזול אלא לבקוע בלבד אינו יוצא לחולין אלא כטובת הנאה זו ולא כילה, ואם נתכוין לשאול לזמן ידוע יצא לחולין רק לאותו הזמן ובתוך זמן זה אין מועל שני אחריו [כיון דתשמיש של אותו זמן כבר יצא לחולין] אבל לאחר הזמן מועלין בה עוד, ועיי' בתוס' ב"מ (דף צ"ט ע"א ד"ה וחבירו) מ"ש הר"י במסקנא שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר יעו"ש. והשתא לפי הנחות אלו נמצא דבמעילת פרה כהאי גוונא כשלא נתכוין לגוזלה לגמרי אלא להשתמש בה בשאלה רק לזמן ידוע לא יהא בה מועל אחר מועל בתוך זמן שאלתה מצד קדושת בה"ב אבל משום קרא דחטאת קרייה רחמנא יהא בה מועל אחר מועל אף בתוך זמן שאלתה אע"ג דפרה נפדית בכ"מ, משום דבכה"ג לא יוכל לצאת ממנה לחולין אלא טוה"נ שלזמן זה אבל עיקר הפרה תשאר בקדושתה ותבוא אח"כ לכלל מי נדה ותיעשה חטאת למפרע הלכך אלו היתה רק קדשי בה"ב לא היה בה מועל אחר מועל בתוך זמן שאלתה לפי שקדשי בה"ב יש להם פדיון כזה אבל מצד דיני חטאת שבה לא יהא בה פדיון כלל לאותו זמן ונא תצא לחולין ע"י מועל ראשון וממילא יש מועל אחריו, דכל עיקרו של דבר שיש לה פדיון הוא משום שעי"ז לא תבוא לעולם למי נדה מחמת הקדש זה ולא תהא כחטאת וזה לא שייך אלא כשפודה את כילה משא"כ בכה"ג בחילול טוה"נ לזמן שעיקר הפרה תשאר בקדישתה ותבוא אח"כ לכלל מי נדה ותהא כחטאת למפרע ממילא אין לה פדיון כל עיקר כחטאת. וא"כ שפיר תירצו התוס' דמקרא דחטאת היא ניתוסף בה דין מועל אחר מועל כחטאת ומשכחת לה כה"ג, ומיושב קושית כת"ר. והוא דבר נחמד בעז"ה

אח"ז מצאתי בס' קרן אורה למנחות שעמד בקושיית כת"ר וכתב נמי דקיימינן הכא בסוגיין לר"ש ונשאר בקושיא, ולענ"ד דברינו נכונים מאד בעז"ה: **(הגה"ה. ובהיות הדברים ערוכים להוצאה שניה שלח אלי ידידי הגאון מוהררא"מ קיסילאוו נ"י את ספרו היקר משברי ים שהדפיס זה מקרוב וראיתי בסופו בסי' ל"ו שכתב דשוב התבונן שע"פ דברי התוס' מעילה (דף י"ט ערב ד"ה מ"ט) אין קושייתו קושיא כ"כ די"ל דאף דיש מועל אחר מועל אינה יוצאה לחולין ע"י מעילה, שכן כתבו התוס' לענין כלי שרת לר' נחמיה דס"ל יש בהן מועל אחד מועל ופליג על ת"ק דס"ל מועל אתר מועל בבהמה בלבד וכתבו התוס' דלת"ק כלי שרת יש להן פדיון ולכן יוצאין לחולין ע"י מעילה ואין בהם מועל אחר מועל ור' נחמיה ס"ל ק"ו אם אחרים מקדשין הוא עצמו לא כל שכן ופי' בתוס' דק"ו הואלענין שלא תנא לחולין ע"י מעילה אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו. אמנם במנחות (דף ק' ע"ב) על מתניתין דהעופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להן פדיון כתבו התוס' (ד"ה וכלי שרת) וז"ל לרבי נחמיה דאמר פרק הנהנה דיש מועל אחר מועל דאם אחרים מביאין לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן ניחא דאין להם פדיון ואשכחן לרבנן נמי דאין מועל אחר מועל דמדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי דרבנן בעלמא דמפרש בכלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי עכ"ל, אלמא לר' נחמיה אין להן פדיון ודלא כתוס' מעילה, והעירני לזה חכ"א. אולם י"ל דל"פ ור"ל דנר נחמיה הוה ניחא דאפשר הי' לומר דאין להם פדיון מה"ת, אבל לבתר דמסקי דלרבנן נמי ניחא דאין נפדין מדרבנן שוב י"ל כמ"ש במעילה ולענין פדיון מודי נמי ר' נחמיה דיש להן

פדיון

)** [ד] ומדי עייני בענין זה נתעורר אצלי ספק גדול שלא ראיתי לע"ע מי שידבר בזה. דאמרינן בערכין (דף ה' ע"ב) חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י דלא קרינן ביה מקדשי ד' הואיל ולאיבוד אזלי, ומבואר התם בסוגיא דבקדשי בדק הבית נמי דינא הכי, דפרכינן לרב חסדא אמר אבימי דאמר אליבא דר' יהודה דערך עכו"ם נגנז מדכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לד' אלא מעתה לא ימענו בו דתנן חמש חטאות כו' לא נהנין ולא מועלין אלמה תניא גבי קדשי עכו"ם בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן [פי' ולא הו"ל לימעל בקדשי בה"ב של עכו"ם משום דנגנז]. חזינן מזה דכל שאסור להשתמש בהמעות וא"א שיהא להקדש צורך בו לא מקרי עוד קדשי ד' ואין בו מעילה. אמנם מסתפק אני בדברים שאם ירצו הגבאים יכולין להשתמש בהן לצורך הקדש חי למוכרן ולהשתמש בדמיהן אלא שאין מדרך ההקדש להשתמש בהן ולא למוכרן וממילא ילכו לאיבוד אם יש בהן מעילה או לא, מי אמרינן כיון דל"מ ילך לאיבוד דמי למעות ההולכות לים המלח או דילמא התם או אפשר להקדש להשתמש בו הלכך מהשתא לא הוי כבר קדשי ד' אבל הכא הרי אפשר להשתמש בו אם ירצו ולהכי לא פקע מיניה שם קדשי ד'

ונלע"ד דפלוגתא דרבוותא היא. דהנה במעילה (דף י"ג ע"ב) תנן המקדיש את החורש מועלין בכולו, ופירש"י מועלין בכולו בעצים בענפים ובנבייה, ובתר ככי (דף י"ד ע"א) תנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה, ופירש"י לפי שהגבאים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה. הנה דעת רש"י ז"ל מבוארת דבשיפוי ונבייה של הקדש מועלין ומה שבסיפא אין מועלין בהם הוא משום שלא הוקדשו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מעילה הל' ח' ט') אינה כן אלא דהני תרי בבי חדא נינהו