דבר אברהם - א רסד

ומדינא אין לה פדיון וממילא אינה יוצאה לחולין ע"י מועל ראשון ושפיר יש בה מועל אחר מועל. וכן כתבו התוס' להדיא בסוף דבריהם לענין קושייתם מבכורות דאמרינן דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית ולא הויא כפסולי המוקדשין שנפדו, וז"ל א"נ מה שנפדית היינו משום דלב ב"ד מתנה עליה דאי לא הוצרכה תהא לדמיה כדאמרינן פ"ק דשבועות עכ"ל, וכ"כ הר"ש שם דמה שנפדית פרה בכ"מ הוא משום דלב ב"ד מתנה עליהם עיי"ש. ואין לדחות ולומר דממסקנת דבריהם אין ראיה די"ל דלעולם סבירא להו דמחיים דבת העמדה והערכה היא שפיר יש לה פדיון מדינא ככל קדשי בה"ב ואם נפדית אז באמת ראוי היה שתהא אסורה בגו"ע כפסולי המוקדשין, אלא דכיון דעכ"פ הוצרכו ב"ד להתנות עליה משום אחר מיתה דלאו בת העמדה והערכה היא ואין לה עוד דין פדיון והתנו בדרך כלל שאם לא הוצרכה תהא לדמיה א"כ ממילא אפילו נפדית מחיים בשעה שיש לה דין פדיון ויצאה לחולין ולא הוצרכה לפרה נמצא שנכנסה תחת תנאי ב"ד ואיגלאי מילתא דלא הוקדשה כלל ומשו"ה מותרת בגו"ע, ולפי"ז כיון דעכ"פ מדינא נמי יש לה פדיון מחיים מעילא יוצאת לחולין גם ע"י מעילה ולא שייך לומר כתירוצנו, דז"א דמכל הסוגיא דשבועות מוכח דאין ב"ד מתנין עליה בדרך כלל שאם לא הוצרכה בכל אופן שיהי' תהא לדמיה דלפי"ז גם במקום שיש לה פדיון מדינא ואין צורך בתנאי שלהם נמי נכלל בתוך התנאי ופקע מינה הקדש למפרע כיון דעכ"פ לא הוצרכה, אלא דב"ד מתנים רק למקרים כאלו שיהא צורך בתנאם אבל כשאין סבה וצורך לתנאם אין תנאם חל ע"ז אפילו לא הוצרכה, [אע"פ שבמקרים ובאופנים אחרים באותה פרה גופה, דהיינו כשיש צורך בתנאם, בא התנאי ב"ד], שהרי פריך הש"ס על מתה תפדה וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה ואי נימא דב"ד מתנין בדרך כלל וכל מקום וכל זמן שלא הוצרכה נכנס תחת התנאי א"כ מאי קושיא היא מעורה והרי לא קיימי ב"ד כלל להתנות ע"ז ביחוד אלא שהוא נכנס ממילא בתוך התנאי, אע"כ דאין התנאי כולל לכל מקום שלא הוצרכה והיכא דליכא סבה וצורך לא נכנס תחת התנאי אע"פ שלא הוצרכה, וא"כ ה"נ אי נימא דס"ל להתוס' והר"ש דמחיים יש לה פדיון מדינא לא בא ע"ז כלל התנאי ב"ד וממילא תהא אסורה בגיזה ועבודה אע"כ דסבירא להו דאין לה פדיון מדינא משום דחטאת קרייה רחמנא והוצרכו לתנאי וממילא מותרת בגו"ע. אולם י"ל דמשום הא גופא שאם תצא ע"י פדיון כדין תהא אסורה בגו"ע ויהיו דמיה פחותין, כמבואר בב"ב (דף צ"ב) דלרדיא דמי' יקרין יותר מלשחיטה, דלחליבה נמי אינה ראויה כדדרשינן בשר ולא חלב לבכורות דף ט"ו ע"א), ומכש"כ לפום מאי דבעינן למיכתב [בהגה"ה] שב"ד מחזירין את הפרה להמוכר בדמיה הראשונים, משו"ה הוצרכו לתנאי דעי"ז תהא מותרת בגו"ע, ועיי' מ"ש שם [בהגה"ה] בביאור הדברים דפרה דמיה יקרין, ואין להאריך בזה. אבל אפילו אם נדחה כן דאין ראיה ממסקנת דבריהם הנה די לנו במה שכתבו התוס' מקמי הכי דבכל דוכתין מסיק לה בקושיא אחריתי ובאמת הו"מ למיפרך דחטאת קרייה רחמנא וא"כ ההיא דפדיון נמי בכלל זה, והר"ש פירש להדיא דבההיא דשבועות נמי מסיק בקושיא אחריתא, וא"כ אין בם פדיון מדינא ואשה"ט כמ"ש ומה שיש לתמוה בדברי התוס' חולין דבבכירות שם מסיק הש"ס דמותרת בגתה אף לפני פדיון ולא מסלק לה כלל בקושיא אחריתא וליכא לשגויי כחד מתירוצי התוס'. מצאתי שכבר עמד בזה הגאון באר יצחק ז"ל (חאו"ח סו"ס ט"ו) ובמק"א הארכתי קצת בזה ובסתירת דברי הבא"י. ועי' מ"ש בזה לעיל סי' ז' אות י']

ואף שהוסיף כת"ר להכביד את הקושיא דסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר"ש ומצינו לר"ש בע"ז (דף כ"ג ע"ב דלית לי' דרשא דחטאת קרייה רחמנא לענין פסול דיוצא דופן וא"כ נראה דלדידי' פדיון נמי אית לה מדינא ככל קדשי בה"ב, מ"מ הא נמי ניחא דלחד תירוצא דתוס' חולין שם אית לוה לר"ש נמי דרשא דחטאת קרייה רחמנא לכמה מילי כמו לענין טריפות ושחיטה שלא לשמה ושמועלין בה וה"נ אפ"ל דלעניו פדיון בלא מום נמי אית ליה להך דרשא ואין לה פדיון מדינא גם לר"ש למסקנא ורק משום לב ב"ד נפדית ע"ג מערכתה וכמש"ל לרבנן. ואף דאמרינן התם בשבועות דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה י"ל דה"מ בתמידין שלא הוצרכו לצבור אבל בפרה אית ליה לר"ש נמי לב ב"ד מתנה, דאמרינן התם ורבנן דפליגי עליה דר"ש מאן נינהו אי נימא רבנן דקטורת שאני קטורת דלאו בר רעיה היא אלא רבנן דפרה דלמא שאני פרה. דדמיה יקרין, ובמנחות (דף ע"ט ע"ב) מסיק הש"ס דכי לית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה היכא דאפשר ברעיה אבל היכא דלא אפשר ברעיה ר"ש נמי מודי דלב ב"ד מתנה, וא"כ י"ל דה"נ בפרה דדמיה יקרין מודה ר"ש. **(הגה"ה. ואגב אורחא אעיר שאיני מבין לע"ע פירוש הדברים של דמיה יקרין. מה בכך שהיו דמיה יקרין כשהיתה פרה כשרה הרי עכשיו שנמצא בה פסול ולא תהיה לפרת חטאת לא יהא שויה יותר מכל הפרות שבעולם ותיפדה בדמים פחותין, ומאי סברא היא דבשביל זה לב ב"ד מתנה הרי מ"מ א"א לב"ד להציל בזה את יקרותה ואת ההפסד הגדול. ובדוחק י"ל דב"ד מתנים בפירוש גם עם המוכר שאם יחזירו לו הפרה יחזיר להם את דמיה כמה ששילמו לו במחירה, והלכך אם אין פדייה יהא הפסד גדול וע"י הפדייה הם מצילין, אבל דחוק הוא וכל כי האי הו"ל למפרשים לבאר ואולי צ"ל דמשום דדמיה יקרין יהבו כבר ב"ד דעתייהו לאתנויי גם בכדי להציל קצת, אבל גם זה דוחק, ותו דבתר הכי אמרינן בסוגיא דהתם אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים כו' א"ר משרשיא משום עורה וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה א"ר כהנא אמרי אינשי מגמלא אונה, ומדפריך רק ארב משרשיא מכלל דבנפדית מחיים [וכן אי לאו דרב משרשיא] סבר דמצילין הרבה כיוקרה. ומ"מ יש לדחות דרק אדמי עורה פריך דפחותין מאד. ודוחק הוא ואין להאריך בזה:)** ויעוי' בחי הר"ן לשבועות שכ' וז"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה פירש"י ז"ל משום דלב ב"ד מתנה עליה, [ברש"י שלפנינו לא נמצא כן], והק' עליו והא אמר בסמוך דלר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה, ואינה קשיא דכי ל"ל לר"ש לב ב"ד מתנה ה"מ היכא דאיכא תקנתא ברעיה כו' והכא גבי פרה כיון דמתה אין תקנה ברעיה עכ"ל ומ"מ אין סתירה מזה לדברינו דבפרה מודה ר"ש נמי לפי שדמיה יקרין משום דליישוב הקושיא די לו בתירוצא דרעיה. אולם ממסקנתו נראה דסבר דלר"ש יש לה פדייה מדינא משום דסבר דקבה"ב היא עיי"ש. אך אפילו לתירוצא קמא דתוס' חולין דר"ש לית ליה כלל דרשא דחטאת היא וא"כ ופדית לדידיה מדינא נמי לא קשיא, דמה שהניח כת"ר דסוגיא אזלא אליבא דר"ש אינו נכון, דאי תימא הכי הרי יקשה לן טובא להך תירוצא דלית לי' דרשא דחטאת היא וא"כ לית לי' נמי דרשא דספרי דמועלין בה מהאי טעמא מאי פריך הש"ס עלי' דר"ש ועל פרה כו' דאורייתא היא דתניא כו' והרי ר"ש לא ס"ל כלל כהספרי וממילא לא שייך גם מיעוטא דהיא לאפרה והוצרכו לתקנה, אע"כ דהש"ס פריך לכו"ע ולא רק לר"ש משום דר"ש לאו דעת עצמו הוא דקאמר התם בשקלים אלא אסהדתא הוא דקא מסהיד שהתקינו ב"ד על פרה שלא יהו מועלין באפרה וא"כ קשה לרבנן מיהא אמאי הוצרכו לתקנה דעל עדותו דר"ש לא פליגי. ובלא"ה נמי אנו צריכין לומר דאין קושיית התוס' אגופי' דקרא דחטאת היא אמאי איצטריך למיכתב לרבויי בה מעילה שהרי איצטריך קרא למילי אחריני דיהבינן לה דיני חטאת, כמו שדחה התוי"ט (פרה פ"ד מ"ד) מה"ט