דבר אברהם - א רס

כשאינו דר בה לא חייבו אלא בחושב ליכנס בה או ביוצא ונכנס אבל במשכירה לאחרים מודים דפטור המשכיר, הנה בשיטת ר"י י"ל דס"ל הכי למסקנא דמשכיר חייב לעולם אפילו כשאינו חושב ליכנס בה כלל דכיון דבית זה עשוי לדירה סגי לחיובי'. וכ"מ קצת מדברי הריטב"א שכן היתה שיטת הר"י לחייב אפילו כשאינו חושב ליכנס בו כלל, דלשיטתו דבתר חזרה כתב דהא דאמרינן בפר"א מזוזה וציצית הואיל ובידו להפקירן הוי מצי לומר שבידו שלא לדור בו, משמע קצת דלשיטתו דלפני חזרה דאפילו כשאינו דר חייב הוה ניחא ליה ההיא דפר"א דלא מצי לומר שבידו שלא לדור בו שאין זה פוטר כלל ממזוזה, ואי נימא דכשאינו חושב ליכנס מודי הר"י דפטור עדיין יקשה מפר"א אף לשיטתו דלפני חזרה דהו"מ למימר שבידו לצאת מן הבית לגמרי ושלא לדור בו לעולם, אע"כ דלפני חזרה סבר הר"י דאפילו בכה"ג נמי חייב. ודברי הר"י שבהגה"מ קודם חזרה איתמר ולפי"ז השוכר בית מישראל פטור השוכר מדאורייתא ממזוזה והמשכיר חייב. ומשו"ה דייק הר"י שם בהג"מ ואמר הא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישאל כשכותי שוכרו ממנו, והוא לכאורה לישנא יתירא דלמ"ל למימר כשכותי שוכרו ממנו הרי אפילו ישראל שוכרו ממנו נמי פטור המשכיר ועדיפא הו"ל למיסתם ולומר שבא לפטור את המשכיר דהאי לישנא הוה משמע בין כשמשכיר לישראל ובין כשמשכיר לכותי כמ"ש התוס' בע"ז, אלא ודאי משמע דבמשכיר לישראל סבר דעדיין חייב המשכיר מדאורייתא ורק במשכיר לעכו"ם ס"ל דפקע חיובא מעל המשכיר, משום דכיון דעכ"פ בעינן עשויה לדירה אינה חייבת אנא בעשויה לדירת ישראל אבל כשעכו"ם דר בה לא מיקרי בהכי עשויה לדירה וכי היכי דבעינן עשויה לדירת חול כמבואר לעיל ה"נ בעינן עשויה לדירת ישראל דוקא, או דדירת עכו"ם לא מיקרי דירה כלל כעין דאמרינן בעירובין (דף ס"ב ע"א) דירת עכו"ם לאו שמה דירה ותניא חצרו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר של בהמה, ולאו מקולי עירובין שנו כאן דלהלן (דף ע"ה ע"א) מבואר דאפילו להחמיר אמרינן דירת עכו"ם לאו שמה דירה עיי"ש בתוס' (ד"ה הו"א), ואע"פ שאח"ז עדיין אפשר לישראל: לדור בבית זה וממילא עביד לדירה מ"מ ההיא שעתא לדירת עכו"ם עבידא ולא מיקרי עשויה לדירה. וכתב הר"י מתחלה דמדאורייתא פטור השוכר מעכו"ם דלאו ביתך הוא, ומהאי טעמא יש לפטור גם את השוכר מישראל אלא שהשוכר מישראל חייב מעקות חכמים כמו במעקה שאותו החיוב שמוטל על המשכיר הטילוהו על השוכר כדי שלא יתרשל כמ"ש הסמ"ג לענין מעקה, ולא שייכא תקנה זו אלא בשוכר מישראל אבל בשוכר מעכו"ם שהבית פטור גם מצד הבעלים אין מקום לחייב את השוכר דמאי שלא יתרשל איכא כמש"ל. והוקשה לו דמ"מ יתחייב השוכר משום טעמא דנראית כשלו כדמצינו בטלית שאולה, ולטעם זה יתחייב גם השוכר מעכו"ם דהא איכא חשדא דשהיא נראית כשלו, ע"ז כתב דשאני טלית דלית לה קלא אבל בית קלא אית ליה ולא שייך טעמא דשהיא נראית כשלו ומשו"ה בשוכר מעכו"ם ליכא תקנתא דרבנן

ולפי"ז אין זה שייך אלא לשיטת הר"י דלפני חזרה, אבל לבתר דחזר בו בסוף ימיו וסבר דבית שאינו משתמש בו פטור מן המזוזה כמו שהעיד הריטב"א ז"ל משמו הדר בי' נמי מהך דינא דהגה"מ, דנשי' דבתר חזרה המשכיר ביתו לישראל פטור המשכיר ממזוזה ומ"מ חייבו חכמים לשוכר בחיוב חדש וא"כ לאו היינו טעמא דתקנתא כדי שלא יתרשל אלא משום שהיא נראית כשלו ובבית נמי חששו אע"ג דאית ליה קלא, וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם בשוכר מן העכו"ם דחייב מדרבנן

[יט] מעתה זכינו לדין דאף הר"י חזר בו לסוף ימיו ממה שכתבו בשמו בהגה"מ וס"ל נמי דשוכר בית מנכרי חיוב במזוזה. וכבר נתבאר שכן היא דעת הרמב"ם וטוש"ע יו"ד (סי' רצ"א) דפירושא דברייתא דב"מ ומנכרי נוטלה ויוצא הוא בשוכר מן הנכרי ולא כשנכרי בא אחריו וכ"ה בנמוק' ובשמ"ק בשם הריטב"א והרמ"ך ולפירושם השוכר מעכו"ם חייב במזוזה דדוחק לפרש לברייתא באם עשאה כמש"ל. ובחי' הרשב"א שבת (דף קנ"א) מבואר דמאן דדר בבית הפקר חייב במזוזה לאחר ל' מדרבנן כשוכר מישראל, ואטו גרע בית עכו"ם מבית הפקר דל בעלים מהכא מיחייב כבית הפקר. והאשכול בהלכות מזוזה והסמ"ג (עשין כ"ז) הביאו בשם הירושלמי (שלהי מגילה) שאמרו בהדיא דשוכר מעכו"ם חייב במזוזה

ולפי"ז נראה דגם במעקה חייב השוכר מעכו"ם דבהא גמי שייך חשדא דשהיא נראית כשלו. ואולם זהו רק להסוברים דשוכר פטור מה"ת ממזוזה, אבל להני דס"ל דשוכר חייב מה"ת שהיא חובת הדר ולכן שוכר מעכו"ם נמי חייב מה"ת אין סייעתא למעקה דודאי לאו חובת הדר היא אלא שחכמים תקנוה על השוכר ואפשר שלא תיקנו אלא בשוכר מישראל מטעמא דשלא יתרשל ולא בשוכר מעכו"ם, וטעמא דהיא נראית כשלו לא ס"ל כלל דשאני טלית דלית לה קלא. ומ"מ קרוב יותר לומר דלא שנא בין טלית לבית דבסברא זו לא נחלקו המחייבים על התוס' אלא דבית נמי הוי כטלית ושייך בי' מפני שהיא נראית ובמעקה נמי גזרינן משום חשדא ושוכר מעכו"ם נמי חייב בה

ענף

[כ] ועדיין עלינו חובה לבאר דברי הסמ"ג שאנו עסוקין בהן וז"ל (בעשין ע"ט) ונראה מי ששכר בית מאחרים כטור מן המעקה מן התורה מדלא מרבינן אלא לקח וירש ונתן לו במתנה ואינו אומר נשכר לו, והא דתניא בבבא מציעא בסוף פרק השואל שהשוכר חייב לעשות לו מעקה מדרבנן הוא מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר עכ"ל. נראה שתפס דאיכא על השוכר מצוה דרבנן וכן מתבאר להדיא מדבריו (בעשין פ"ט) וז"ל השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב עכ"ל, הרי שבמעקה ומזוזה כתב חייב לעשות ובסולם כתב אם רוצה ושינה בזה מלשון הש"ס דבברייתא שנויים סולם ומעקה כאחד והוא ז"ל חילקם בכוונה, הרי מפורש שהמעקה מצוה על השוכר כמזוזה. וכ"ה גם ברמב"ם דאיהו נמי חילקם שבמזוזה ומעקה כתב חייב ובסולם אם רוצה, וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' שי"ד ס"ב), ומוכח דסברי כסמ"ג שהיא מצוה על השוכר ולא רק רשות. והוא תמוה לכאורה דמי הכריחם לזה ומנא להו למימר הכי, דילמא הא דמחייבין בברייתא את השוכר במעקה הוא רק לענין ממון בתנאי השכירות, דחשבה הברייתא מה שהמשכיר חייב מדיני שכירות ומה שהשוכר חייב וע"ז קתני דבמעקה חייב השוכר ולית ליה רשות לתבוע מן המשכיר משום דמעשה הדיוט הוא שאינו חל על המשכיר מדיני שכירות, כדתנן התם המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו, ומעקה נמי לאו מעשה אומן היא כמ"ש הרא"ש שם וסי' כ"ז) השוכר חייב לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו שכל אלו מעשה הדיוט הן. וכ"כ הנמוק"י וכ"ה בטור חו"מ (סי' שי"ד), אבל מצוה אימא לא רמיא כלל אשוכר ואם אינו רוצה אינו עושה מעקה ונשארה המצוה על המשכיר. ואין לומר דדייקי מדקתני בברייתא בלשון חיוב חייב לעשות לו מעקה, שהרי ה"נ תני חייב לעשות לו סולם וזה בודאי לאו למצוה הוא ואם אינו רוצה אינו עושהו אלא חייב רק מחיובי שכירות דהיינו שאין לו זכות לתבוע מן המשכיר לעשותו, וא"כ במעקה נמי איכא למימר הכי. ואין לומר דמחייבי לשוכר במעקה בתור מצוה מדעת עצמם מטעמא דהיא נראית