דבר אברהם - א רנט

מזוזה והוי חשדא הלכך שפיר חייבו חכמים את השוכר, משא"כ במעקה שהחיוב מוטל על המשכיר הרי ליכא כלל טעמא דחשדא שהרי לא ישאר הבית בלא מעקה שהמשכיר יעשנה כמו שמחויב וממילא לא יהא חשדא כלל, ולאיזה טעם הפקיעו חכמים את החיוב מעל השכיר והטילוהו על השוכר הפוכי מטרתא למה לן, ע"ז קאמר דבכדי שלא יתרשל המשכיר ותיבטל המצוה ועוד דאז כשיתרשל יהא גם חשדא על השוכר לכן הפקיעו מעל המשכיר והטילוהו על השוכר. ואדרבא בזה ניחא נמי מאי דק"ק היכן מצינו דבשביל שלא יתרשל מי שמחויב במצוה הטילו את המצוה על מי שאינו מחויב בה, ולמ"ש א"ש דמשום טעמא דשמא יתרשל יהא חשדא על השוכר ולכן הטילו עליו להפקיע את החשד, ונמצא דלאו משום התרשלות המשכיר מטילין על השוכר אלא משום חשדא דידיה וטעמא דרישול מסייע רק שיהא כאן חשדא. ועוד דקרוב בעיני לומר דבמעקה לא בעינן שיהא דר בה שלשים יום אלא מיד חייב השוכר שהרי לא נזכר בשום מקום לענין מעקה לי יום וע"ז לא מהני טעמא דשהיא נראית כשלו דמשום האי טעמא אין לחייבו אלא לאחר ל' כמו במזוזה אבל משום שלא יתרשל חייב מיד. וא"כ זהו דוקא במקום שהמשכיר חייב התם הוא דאיצטריך לטעמא דשמא יתרשל כי היכי דליהוי חשדא או דמשו"ה הפקיעו המצוה מעל המשכיר כנ"ל, אבל בשוכר מנכרי או משותפים שאין המשכיר חיוב במעקה אף [או משום] דלא שייך טעמא דשלא יתרשל חייב השוכר במעקה מטעמא דשהיא נראית כשלו כמו במזוזה, ובזה אולי דמי למזוזה שאינו חייב אלא עד אחר ל', ומ"מ יש לחלק בין מעקה למזוזה לענין ל' יום)

ענף

[יז] ובעיקר הדבר אם שוכר בית מעכו"ם חייב במזוזה מדרבנן כשוכר מישראל עדיין יש לפקפק. דאפ"ל דמהא דב"מ (דף ק"ב) דתני ומנכרי נוטלה בידו ויוצא לא מוכח כלל דחייב אלא דברייתא מיירי באם החמיר על עצמו וקבע מזוזה לשמירתו דרשאי הוא ליטלה משם כשיצא, אבל אם אינו רוצה לקבוע מזוזה אה"נ אפשר דאינו מחויב כלל. הן אמנם דאף אם אין ראי' לדבר מ"מ הסברא הישרה גיזרת כמ"ש, דכיון דעיקר תקנת חכמים לחייב את השוכר במזוזה היתה במקום שהבית פטור משום שנפטר המשכיר לפי שאינו דר בו כדרב משרשיא דחובת הדר היא א"כ שוכר מעכו"ם נמי יתחייב דמאי שנא אבל מה תיהני לן סברא גרידתא כשיש מרבותינו הראשונים ז"ל שדרך אחרת להם בזה. דהנה מצאתי בהגה"מ (פ"ה מהלכות מזוזה אות ז') שכתבו וד"ל אבל הני בתים ששוכרין ישראל מכותי פסק ר"י דפטורין ממזוזה דכתיב ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאולה כל ל' יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים ואף לאחר שלשים אינו חייב אלא מדרבנן שלא יאמרו שלו הוא אבל בית כותי לא אתי למטעי דקלא אית ליה והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שוכרו ממנו אבל לחייב ישראל כשדר בבית כותי לא, אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטור כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים ואם תתרץ דחשבינן לי' ביתו דשכירות קניא כמו כן שאלה קניא, ע"כ מצאתי, ודעת רבנו המחבר [הוא הרמב"ם] דחייב אפילו בבית כותי' כל זמן שהוא בתוכה כדמשמע לשון העמוד, עכ"ל הגה"מ. הרי לנו להדיא דעת הר"י ז"ל דבמזוזה נמי השוכר מכותי פטור. והחילוק שבין בית ישראל לבית כותי אע"פ שבשניהם הבית פטור מצד הבעלים נראה שהוא משום דבשל ישראל ליכא קלא ושייך חשדא דנראית כשלו ובעכו"ם קלא אית לי' ולא שייך לומר דנראית כשלו

אך מ"מ נראה לענ"ד דלדינא ברור שהשוכר מנכרי חייב במזוזה מדרבנן לדברי הכל, ולא עוד אלא שהר"י עצמו סובר כן, ולחפץ זה עלינו להאריך קצת בדברי הגה"מ אלו. והנה ראיתי בדברי חמודות בהלק"ט (הלכות מזוזה אות נ"ו) שהביא דברי הגה"מ אלו ותמה עליהם שכתבו דדעת הרמב"ם דשוכר מכותי נמי חייב במזוזה מנין להו דעת הרמב"ם בזה, שהרי לשון הרמב"ם הוא כלשון הברייתא דב"מ דקתני בה ומנכרי נוטלה ויוצא וא"כ תקשה ברייתא לר"י דפוטר שוכר מכותי ואם תתרץ דברייתא באם עשאה קאמר ולא שיהא חייב לעשותה [כמש"ל בדברינו] אף לשון הרמב"ם יכולני לתרץ כך, עכ"ד הד"ח. ונלע"ד בכוונת הגה"מ דדחיקא ליה למימר דברייתא מיירי באם עשאה שאם היה פטור למה לו לעשותה ולא היה התנא סותמה, והלכך סבר דברייתא כולה מיירי לר"י בשוכר מישראל ומשו"ה חייב במזוזה, והא דקאמר ובנכרי נוטלה בידו ויוצא אין הכונה שאם היה הבית של נכרי אלא שאם היה השוכר הבא אחריו נכרי נוטלה ויוצא, דעיקר טעמא דבישראל אינו נוטלה הוא כמ"ש התוס' בב"מ שם לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאלו מזיק אותן שידורו בבית וא"כ אין זה שייך אלא כשהבא אחריו ישראל ולא בנכרי, ובגמ' דילן הגירסא ומנכרי וברא"ש הלק"ט (סי' י"ז ממזוזה) וכן באלפס הגירסא בנכרי ולפי"ז מרווח יותר. אח"ז מצאתי בס' נחל אשכול הלכות מזוזה (סי' כ"ה אות ז') שכ"כ דמה"ט שכתבנו אין ראיה מברייתא לחייב שוכר בית עכו"ם. ע"כ אין קושיא לר"י מברייתא דהכל מיירי בבית ישראל אבל בבית נכרי אה"נ אפשר דפטור. ולפי"ז שפיר כתבו הגה"מ שדעת הרמב"ם דשוכר מן הנכרי חייב במזוזה שהרי הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב להדיא שם והלכה י"א) ואם היה הבית של כותי ה"ז נוטלה כשיוצא, הרי שפירש לברייתא בבית כותי ופליג על הר"י

ואולם אי קשיא הא קשיא לי במש"כ הגה"מ דקשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטר כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים כו', מאי קושיא היא דילמא מדאורייתא ה"נ דפטור גם שוכר מישראל וכל חיובו הוא רק מדרבנן וס"ל דבבית כותי לא תקינו רבנן, וכן הקשה בדברי חמודות שם. ונ"ל דדעת אותו המקשה על הר"י היתה דלאו מדרבנן מחייב הר"י לשוכר בית במזוזה, שאם היתה תקנתא דרבנן לחייב את השוכר במזוזה במקום שהבעלים פטורין הי' ראוי שיתחייב גם שוכר מעכו"ם כמש"ל דאין לחלק ביניהם כיון שבשניהם הבית פטור ממזוזה, ואי משום דלא שייך כאן תקנתא דרבנן כמו בציצית משום דקלא אית ליה בית ישראל נמי אית לי' קלא ולא דמי למטלטלים, דוגמת ההיא דאמרינן לענין שיעבוד בב"ב (דף מ"ד) וש"ד, ותו דעיקר חסר מן הספר דהו"ל לר"י לבאר ולחלק דבית ישראל לית לי' קלא ובית עכו"ם אית ליה קלא. ע"כ ס"ל לאותו מקשה דדעת הר"י כשיטת הסוברים דשוכר מישראל חייב מדאורייתא דחובת הדר היא ומ"מ ממעט בית עכו"ם דלאו ביתך קרינן ביה, והוקשה לר"י דמ"מ בבית עכו"ם ליחייב מיהא מדרבנן כמו בציצית וע"ז תירץ דשאני בית מטלית דטלית לית לה קלא ובית אית ליה קלא, וטעם זה מספיק באמת גם לשוכר מישראל שלא תהא בו תקנת חכמים כמו בטלית אלא דבשוכר מישראל ס"ל דחייב מדאורייתא, וא"כ שפיר פריך אותו מקשה דשוכר מישראל נמי ליפטר מדאורייתא מאותו טעם גופי' שפוטר מדאורייתא שוכר מעכו"ם דלא קרינן ביה ביתך

[יח] וליישב דברי ר"י התמוהים נ"ל די"ל דסבר דאין מזוזה חובת הדר על השוכר אלא הבעלים חייבין מדאורייתא לעולם, דכבר הבאנו לעיל (אות י"ב) דברי הריטב"א יומא (דף י"א ע"ב) שכ' דרק בסוף ימיו חזר הר"י לומר דבית שאינו משתמש בו פטור מן המזוזה אבל כל ימיו היה הר"י ז"ל סובר שבעל הבית חייב במזוזה אע"פ שאינו משתמש בה ולכן אף כשמשכירה לאחרים נמי חייב בעה"ב במזוזה מדאורייתא. ואף שכתבנו לעיל דגם המחייבים במזוזה