דבר אברהם - א רנז

מזוזה על הדר, ודוק ואין להאריך בזה]. אך מלבד הלחץ הגדול שביישוב זה אכתי מה נעני להא דע"ז (דף כ"א) דפריך הש"ס מאי אצ"ל שדות אילימא משום דאית בה תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר א"ה בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, הרי מבואר דמשוה"ט דחובת הדר מיפטרי בעלים ממזוזה כשאינם דרין בה. ועיי' בתוס' שם

ונראה לי לומר דהני רבוותא יפרשו פירוקא דרב משרשיא מזוזה חובת הדר היא דהיינו שאינה חובת בית אלא חובת גברא ולכן לא שייך לדון בה ענין ההפקעה משא"כ מעשר שהוא חובת קרקע כדאמרינן בקידושין (דף ל"ז ע"א) שייך למימר בי' הפקעה. וטעמא דמילתא הוא עפימ"ש התוס' שם בע"ז והוכיחו לה מסוגיית הש"ס דמה שאין העכו"ם מפריש מעשר לא הוי הפקעה כלל ועיקר ההפקעה היא רק מה שהשדה עצמה נפטרה מחיוב מעשר ואתיא כמ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי תרו"מ עיי"ש, ולכן אין זה שייך אלא בחובת קרקע דמעיקרא היתה הקרקע חייבת והשתא נפקע חיובה משא"כ במזוזה שאינה חובת בית כלל אלא חובת הגוף מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא לא שייך לומר שנפקע מן הבית חיובו שהי' עליו. ולפי"ז ניחא נמי הא דב"מ ושפיר י"ל דעל המשכיר מוטלת מצות מזוזה מן התורה. אבל הני דבעו מרב ששת מזוזה על מי הרי לאו לענין מצוה אלא לענין ממון הוא דקא בעו לה, ר"ל לענין חיובי המשכיר לשוכר אם יש זכות לשוכר לתבוע מן המשכיר לקבוע לו מזוזה ע"פ דיני השכירות או לא, ושפיר פריך הש"ס מזוזה האמר רב משרשיא חובת הדר היא ר"ל שהיא חובת גברא ולאו חובת בית והאיך שייך לומר שיכוף השוכר את המשכיר לקיים מצות הגוף דרביצי עלי', ומצד המצוה עצמה אין ב"ד כופין כמש"ל דמתן שכרה בצדה. אבל אם היתה מזוזה חובת בית הוה שייך לומר שהשוכר יתבע את המשכיר שיתן לו בית מתוקן מחובת מזוזה המוטלת על הבית דבלא זה הוי חסרון בבית גופי'

[יד] והיה נדמה לכאורה דבע"כ בלא"ה נמי אנו מוכרחין לבוא לסברתנו זו לביאור הסוגיא דע"ז לשיטת הסוברים דשוכר פטור מדאורייתא. דהנה לשיטת הסוברים דשוכר חייב במזוזה מדאורייתא משום דחובת הדר היא ניחא שפיר שאינו מפקיע ממזוזה כלל דהשתא נמי אחר מכירתו לעכו"ם אם ידור בו ישראל יתחייב במזוזה ולכן לא מיקרי הפקעה כלל וכמש"כ התוס' דלמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י לא הוי הפקעה כיון שאם יזרע בה ישראל חייב במעשר. אמנם לשיטת הסוברים דשוכר פטור מדאורייתא לכאורה הוי הפקעה ממזוזה, וכתבו התוס' שם דמשו"ה לא הוי הפקעה משום דאפילו לא ימכרנו לנכרי אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה. אבל עדיין לא יונח לשיטה זו דסוף סוף מה בין מעשר למזוזה והרי במעשר נמי כה"ג אם ירצה לא יזרע ואמאי קרו לה התם הפקעה והכא לא. אע"כ דשאני מעשר דחובת קרקע הוא ונמצא שבמכירה זו מפקיע את השדה מחיובה אבל כשלא יזרע אינו מפקיעה כלל מחיובה אלא שאין מה לעשר, משא"כ במזוזה שהיא חובת גברא ליכא לפלוגי בהכי וממילא לא שייך בה הפקעה. כך הי' נדמה לכאורה, אבל באמת אין התוס' צריכין לזה, והחילוק שבין מעשר למזוזה פשוט מאד. דבמזוזה אינו מפקיע כלל משום דבלאו הך מכירה נמי לעולם הי' יכול לפטור א"ע ממנה כשלא ידור בה, ואמנם מעשה פטור זה דהיינו העדר דירת המוכר הוא שנעשה גם עכשיו במכירתו לעכו"ם, ואותו מעשה שנעשה עכשיו דהיינו דירת הנכרי שפטורה מן המזוזה היתה מעשה פטור אפילו אם לא הי' מוכרה לו אלא הי' משכירה לו, ומשכיר בית לנכרי בודאי לא הוי כמפקיע שהרי אפילו אי הוה משכיר לישראל הי' פטור וממילא ליכא לפלוגי בינייהו. ואפילו אם ישראל המוכר גופי' ידור אח"כ אחר המכירה בבית זה בשכירות מן הנכרי ויפטר ממזוזה מ"מ אין זה שייך להפקעה, דלאו משום שהוא בית של נכרי הוא פטור ממזוזה אלא משום שהוא בית שאינו שלו ולא יהא אלא כמוכר ביתו לישראל שאינו מופקע מחיוב מזוזה ביד הבעלים שפטור המוכר אם דר בו אח"כ, ובמוכר לישראל בודאי ליכא איסורא. וא"כ אישתכח דבמזוזה לא הוסיף שום פטור בעולם ע"י מכירתו לעכו"ם דבכל האופנים שפטור עכשיו ממזוזה היה נפטר גם בלא מכירה כנ"ל והלכך שפיר לא הוי הפקעה משא"כ במעשר דאע"פ שאם לא יזרע לא יהא מקום לחיוב מעשר מ"מ אלו היתה נזרעת לפני המכירה ע"י מי שיהיה היתה זריעה זו חייבת במעשר ועכשיו הרי אותה מעשה הזריעה עצמה נעשית ע"י העכו"ם בשדה זה ופטורה מן המעשר, ונמצא דאיכא השתא הפקעת חיוב יותר מלפני מכירה. ופשוט הוא

[טו] ויש לי מקום עיון בדברי התוס' מנחות (דף מ"ד ד"ה טלית), דבמסקנתם דשוכר פטור מדאורייתא ורב משרשיא דאמר חובת הדר היא היינו לפטור את המשכיר כתבו וז"ל וכן פ"ק דע"ז דפריך בית נמי מפקא לי' ממזוזה ומשני חובת הדר היא פירוש שאם ירצה לא ידור בי' אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב עכ"ל, ומשמע מדבריהם דרק לפי מסקנתם הוצרכו להך סברא שאם ירצה לא ידור בו ולכן אין כאן הפקעה, אבל לפיס מאי דהוה ס"ד מעיקרא דשוכר חייב מדאורייתא וזהו פירושו של חובת הדר הוה ניחא להו בפשוטו דלא הוי הפקעה משום דהשתא אחר מכירה נמי אם ידור בו ישראל יתחייב במזוזה. ולכאורה ק"ק דנראה דאפילו לשיטה זו בע"כ אנו צריכים לסברתם שאם ירצה לא ידור בו, דאל"כ הרי יקשה לן טובא דבבתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממעקה, דמעקה ודאי לאו חובת הדר היא והשוכר בית אינו חייב במעקה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא המשכיר חייב כמ"ש הסמ"ג ולא מצינו לחד מקמאי דפליג ע"ז ויאמר שהשוכר חייב מדאורייתא, וא"כ אם ידור ישראל עכשיו בבית זה יפטר הבית לגמרי מן המעקה מדאורייתא, אע"כ אנו צריכין לסברת התוס' שאם ירצה לא ידור בו ויפטר מן המעקה גם בלא מכירה והלכך אין כאן הפקעה כ"י מכירתו. אמנם יותר מזה קשה לפמש"ל דבמעשר נמי י"ל שאם ירצה לא וזרע ויפטר ועיקר החילוק שבין מעשר למזוזה הוא שבמזוזה אותו מעשה עצמו שנעשה עכשיו בבית לא הי' מביא לידי חיוב מזוזה אף קודם מכירה משא"כ במעשר, וא"כ קשה טובא דעל מעקה לא שייך כלל לשנויי שאם ירצה לא ידור שהרי זה דומה כבר למעשר שאם ידור מעתה ישראל בבית זה יפטר הבית ממעקה כנ"ל ואין דירת הישראל מחייבת כלום ואלו קודם מכירה הי' הבית מתחייב במעקה מצד הדין לבעלים בשביל אותה הדירה עצמה שהישראל דר בו עכשיו. ובע"כ אנו צריכין שוב לדברינו הנ"ל דשאני מעשר שהוא חובת קרקע משא"כ מזוזה ומעקה דמצוה עלי' דגברא רמיין. אך י"ל דבמעקה לא שייכא הפקעה דאע"פ שיפטר השוכר ממ"ע דועשית מעקה מ"מ יתחייב מיהא לעשות מעקה משום מ"ע דהשמר לך ושמור את את נפשך כהסרת כל המכשולות, ופשוט הוא דעל מ"כ זו מצווה גם השוכר דלא כתיב בה גגך, ונהי דהשוכר מישראל נראה פשוט דאין חיוב מה"ת על השוכר אפילו משום מ"ע דהשמר, דכיון דעל המשכיר מוטלת מ"ע דמעקה ממילא לא ישאר מכשול בבית כי היכי דליחייב שוכר בהסרתו, אבל בבית עכו"ם שהמשכיר לא יסיר את המכשול בודאי יתחייב השוכר משום מ"ע דהשמר. ואף שנפקעה המ"ע דועשית מעקה אפשר דלא מיקרי הפקעה כיון דמ"מ תיעשה המעקה כמצות התורה וצ"ע. ולפמ"ש לעיל וי"ל עוד דמשו"ה לא הוי הפקעה דמה שיפטר המוכר ממעקה לאו משום דבית עכו"ם הוא אלא משום שהוא בית שאינו שלו משא"כ במעשר

[טז] אולם אף שהסרנו הקושיות הנ"ל מ"מ נראה דאין כוונת הני רבוותא ז"ל דחיוב המזוזה אינו תלוי כלל בדר אלא בביתך לחוד הלכך אף כשמשכיר לאחרים לא