דבר אברהם - א רנה

היא שנויה, ולפיכך חוכך אני לענין חיוב הברכה. דהנה בבית של שותפין פסקו הרמב"ם והשו"ע שם דחייב במעקה, אבל תמיהא לי טובא על השו"ע שסתם את הדברים כאלו אין חולק בדבר ובאמת מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שחולקין בזה, והם רבנו ירוחם בח"א (נתיב כ"א פ"ה) והר"א ממיץ ביראים (סי' מ"ה) דתרווייהו ס"ל דבית השותפין פטור ממעקה ע"פ מסקנת הש"ס חולין (דף קל"ו) דאמר רב ביבי בר אביי ליתנייהו להנהו כללי כו' וכי היכי דקיי"ל כר' אלעאי בראשית הגז דשל שותפות פטור ה"נ במעקה, והסמ"ג (עשין ע"ט) מסופק בדבר. ע"כ נראה לכאורה פשוט דבבית השותפין שנחלקו בו הראשונים אם יש בו מ"ע דמעקה לא יברך מספיקא. וא"כ ביהכנ"ס דבודאי לא עדיף מבית של שותפין ה"נ דכוותה דאי"צ לברך

ועדיין יש לצדד לחייב בברכה. דהנה אמרינן בב"מ (דף ק"א ע"ב) השוכר בית מחברו על השוכר לעשות לו מעקה, וכתב הסמ"ג מ"ע ע"ט מובא בהגה"מ (פי"א מהלכות רוצח) שהוא רק מדרבנן מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר, אבל מדאורייתא אין השוכר חייב דלא מרבינן בספרי למעקה אלא לוקח ויורש ולא שוכר. ועפי"ז מסתפק אני לשיטת הראשונים דאין בית השותפין חייב במעקה דדרשינן גגך ולא של שותפות שנים ששכרו בית ודרים בו בשותפות באופן שאין חלק מבורר לאחד מהם מיחייבי במעקה מדרבנן או לא. וצדדי הספק הם אם הא דתקנו רבנן מעקה על השוכר כעין דאורייתא תיקנו, דהיינו דמדאורייתא אינו חייב במעקה אלא מי שהבית שלו ממש ואתו אינהו ותיקנו דשוכר נמי נידון כבעה"ב ממש אבל יותר מבעה"ב מיהא לא הוי, וא"כ שותפים ששכרו נהי נמי דהוו תרווייהו כבעה"ב לענין מעקה מ"מ הרי שותפים הם ובית של שותפין פטור מן המעקה, או דילמא כיון דמדאורייתא בעינן גגו ממש ושוכר אינו בעה"ב אפשר דתיקנו רבנן דלא בעינן גגך דוקא אלא כל שדר בו חייב במעקה ועשאוה לחובת הדר כמזוזה, וא"כ שותפין ששכרו נמי חייבין כיין שהפקיעו חז"ל דין דגגך דוקא. ואם נאמר כדרך השניה דשותפין הדרין בבית כאחד חייבין במעקה מדרבנן ה"נ בנ"ד בביהכ"נ יש חיוב מעקה מדרבנן מצד מה שדרין ומשתמשין בחצר אע"פ שפטורין מצד בעלים מדאורייתא. ושפיר יש לברך על מצוה זו דרבנן

אבל לענ"ד נראה פשוט מצד הסברא דאפילו נימא דשותפין ששכרו כאחד חייבין במעקה מדרבנן מ"מ אין זה שייך לנ"ד. דעד כאן לא תקנו רבנן מעקה לשוכר אלא במקום שהבית חייב במעקה מצד בעליו ומשום שלא יתרשל אמרו שפל השוכר לעשות אותה מעקה שבית זה חייב בה, אבל היכא שהבית מצד עצמי פטור ממעקה כגון בשוכר מן השותפין שהבית מצד עצמו אין בו חיוב מעקה כלל מדאורייתא אפילו על הבעלים להני רבוותא מהיכא תיתי לן לחייב מדרבנן את השוכר. וא"כ אין זה שייך אלא בשותפין ששכרו בית החייב במעקה משא"כ בנ"ד דהוי כשותפין הדרין בבית של שותפות שלהם בודאי אינם חייבין אפילו מדרבנן מצד דירתם כיון שהבית עצמו פטור מן המעקה. וקצת ראיה לזה מרבנו ירוחם שם שסתם ופסק דבית של שני שותפין פטור מן המעקה, ובמאי עסקינן אי בשאינן דרין בבית כלל למ"ל לפטור מפני שהוא של שותפות אפילו של יחיד נמי פטור דכיון שאינו דר בו ליכא סכנת נפילה ופטור מן המעקה אע"פ שהבית עשוי לבית דירה, כמבואר בשמ"ק ב"מ (דף ק"א ע"ב ד"ה להעמיד סולם) וז"ל ואע"פ שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפ"ה השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה דר בו לא היה צריך למעקה עכ"ל הרי דאין חיוב מעקה אלא כשדרין בו, אע"כ דמיירי רבנו ירוחם כשדרין בו או שאחר דר בבית ואפ"ה לא הזכיר דחייב מיהא מדרבנן משום דירתו כשוכר, וצ"ל כמ"ש דכיון שאין על הבית חיוב מעקה מצד הבעלים לא תיקנו חז"ל על השוכר חיוב חדש. ולפי"ז יוצא לן דין מחודש דשוכר בית מעכו"ם פטור מן המעקה אפילו מדרבנן דכיון דאין חיוב מעקה על בית זה אף תקנת שוכר לית מ בי'

ובזה יש ליישב קצת את הר"א ממיץ ביראים (סי' מ"ה) שכתב וז"ל ונראה לי שהעומד בבית אחרים פטור מן המעקה אותו העומד מדלא מרבינן אלא לקח וירש וניתן לו במתנה אלמא מעקה לאו חובת הדר היא וכן בבית שותפין כו' (ומה שדקדקתי ספק בידי כי יש להשיב ולפי שראיתי בני אדם שמנעו מצות מעקה וגילו טעמן בלא דבר דרשתי גם אני ותליתי טעמי בדבר) עכ"ל. הרי דאע"ג דנא מיירי דוקא לענין חיוב דאורייתא שהרי גילה טעמו למעשה בהיתר הנמנעים מעשיית מעקה בדרים בבית אחרים או בשותפות מ"מ דן לפטור והיינו דפטורין לגמרי ואפילו מדרבנן, דאלו הוה איסורא דרבנן בדבר אכתי לא הועיל כלום בהיתר הנמנעים. ודבריו ז"ל מתמיהים דקאמר דמעקה לאו חובת הדר היא ודן לפטור למעשה והרי הלכה ריוחת היא דמדרבנן מיהא שוכר חייב במעקה. וצ"ל חדא מתרתי או דפטורו לנמנעים קאי רק אבית השותפין ובזה פטר לגמרי אפילו מדרבנן אע"פ שדר בו מטעמא דכתיבנא שאין על הבית חיבת מעקה מצד עצמו, והא דקאמר דבית אחרים פטור לאו להיתר הנמנעים קאמר אלא לענין עיקר חיובא דאורייתא קאמר לה, או דבעומד בבית אחרים נמי פטר לגמרי ואפילו מדרבנן ובאמרו בית אחרים אין כוונתו לבית שאינו שלו אלא כוונתו לבית עכו"ם והיינו הך טעמא דבית השותפין דכיון שהבית פטור מצד הבעלים אין חיוב גם על השוכר

[יא] אבל יש לפקפק על זה שהרי במזוזה מצינו להיפוך דלשיטת הראשונים דשוכר בית אינו חייב במזוזה אנא מדרבנן ומדאורייתא ביתך בעינן חיוב השוכר במזוזה היי תקנתא כחיוב המעקה ומ"מ נראה דשוכר מעכו"ם נמי חייב במזוזה, דאמרינן בב"מ (דף ק"ב ע"א) המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא, הרי נראה מפשטות הסוגיא דבין בשל ישראל ובין בשל נכרי חייב במזוזה דנא דנו אלא לענין נטילתה ביציאתו אבל בשעת דירתו משמע דחייב במזוזה. וכיון דלכל מילי מדמינן מעקה למזוזה ה"נ דר בבית נכרי ליחייב במעקה כשם שחייב במזוזה. וא"כ נראה דאף כשהבית פטיר מצד הבעלים חייבו חכמים לשוכר בחיוב חדש. ולפי"ז יש כבר מקום לומר שאם הפקיעו חז"ל עיקר הדין דגגך לפי דרך השניה שכתבנו שותפין הדרין בבית של שותפין חייבין במעקה מדרבנן מיהא

איברא י"ל דאין להסתייע ממזוזה למעקה לענין תקנה זו, דשאני תקנת מזוזה מתקנת מעקה, דבמזוזה בע"כ עיקר התקנה היתה מתחלה לחייב את השוכר בחיוב חדש אע"פ שאין הבית חייב, שהרי המשכיר בודאי פטור ממזוזה שהיא רק חובת הדר כמש"ל, וכיון דבע"כ תיקנו מתחלה חיוב חדש משו"ה שוכר בית מנכרי נמי חייב דמאי שנא נכרי מישראל הרי בשניהם פטור הבית ממזוזה ואין שום חילוק ביניהם, משא"כ במעקה שהמשכיר בית לישראל עדיין המשכיר חייב מדאורייתא במעקה וא"כ לא היו צריכין חז"ל מתחלה בעיקר התקנה לתקן חיוב חדש אלא להטיל על השוכר אותו חיוב המעקה שהיה רובץ על המשכיר ורמו ליה מגברא אגברא בכדי שלא יתרשל הלה כמ"ש הסמ"ג שפיר אפשר לומר דהיכא דהבית פטור מצד עצמו לא חייבו כלל את השוכר מחדש, וא"כ שוכר בית מעכו"ם או משותפים שפיר איכא למימר דפטור ממעקה אפילו מדרבנן. ואדרבא זיל בתר טעמא, דבמה שהשוכר חיוב במזוזה כתבו התוס' בע"ז (דף כ"א) הטעם מפני שהיא נראית כשלו, פי' שיחשדוהו שדר בביתו בלא מזוזה, ולכן אף בדר בבית עכו"ם דשייך ביה נמי הך טעמא דנראית כשלו חייב במזוזה, אבל במעקה הרי כתב הסמ"ג הטעם דמשו"ה חייבו חכמים לשוכר כדי שלא יתרשל המשכיר ולאו משום שהיא נראית כשלו א"כ