דבר אברהם - א רמה

דאיתא קמן מ"מ לאידך גיסא אית ביה נמי גריעותא שהרי גם המיעוט איתא קמן במקומו ודאי והוי שור שחוט לפניך. והלכך אע"ג דאמרה תורה זיל בתר רובא זהו רק מדיני הרוב אבל כודאי לא הוי שהרי מיעוט הסותר לפניך, אבל ברוב דסברא שאין המיעוט לפנינו אע"ג דמדיני הרוב הוי רוב גרוע מ"מ לבתר דאמרה תורה דאזלינן בתרי' יש לדונו מה"ט כודאי לפי שאין לו מיעוט לפנינו. ולפי"ז לא שייך לדון כספק אלא רובא דכל דפריש בלחוד שהאיסור לא נתבטל במקומו וחשוב המיעוט כדאיתא, אבל רובא דתערובות שנהפך המיעוט להיות היתר ונתבטל במקומו בודאי דמי לרוב דסברא ולא לרוב דכל דפריש, ומכיון דחזינן דברובא דתערובות נמי חשבוהו הרא"ש והריטב"א כעשירי ספק א"כ ה"ה ברוב דסברא דחשיב נמי ספק, ואע"פ שיש מקום לדחוק ולחלק הפשוט הוא כמ"ש ויש להעיר בזה ממ"ש בס' מנחת כהן בס' התערובות (ח"א פ"א), הביאו הפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות, דדוקא איסור בהיתר בטל ברוב ונתהפך להיתר אבל היתר באיסור לא בטל ולכן זית היתר א' שנתערב בב' זיתים איסור אין לוקה או כרת על א' מהם, וה"נ לענין חיוב מפשר הוי הקופץ היתר שנפטר כבר במנין הראוי והשאר איסור שעדיין חיוב מעשר רביץ עלייהו. ועיי' במל"מ (פ"ז מהלכות מעינה ה"ו) ובר"ן נדרים (דף נ"ט ע"ב ד"ה וע"כ) דמשמע כהמנחת כהן. איברא דקשה לי על שיטה זו מהא דנדה (דף כ"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר מ"ט דר"ש כו' ואמינא להו אדרבא א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש ליה שיעורא, והיינו שהכל שהוא עפר בטל ברקב ונפיש הרקב בשבילו, והרי הכא העפר היתר הוא לענין טומאה והרקב הוי האיסור ואפ"ה אמרינן דנפיש שיעורא בשביל העפר, ולשיטת המ"כ דהיתר באיסור נא בטיל קשה אמאי נפיש שיעורא הרי אין העפר נעשה כרקב ונשאר השיעור כמו שהיה, אע"כ דהיתר שנתערב באיסור נמי נתהפך להיות איסור ומשו"ה שפיר נפיש שיעורא. וחכם אחד הראני שבהגהות מהר"ץ חיות לנדרים נ"ט הקשה על הר"ן ממנחות (דף כ"ג ע"א) ושחוטה בטלה בנבלה עיי"ש ואכמ"ל

אח"ז מצאתי בס' נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל בחי' לב"מ (דף ו') דאמנם תירץ ע"פ הסברא הנ"ל לקושיית התוס' שם, דמשו"ה אין הקופץ בטל ברוב משום דכשם שאין היתר נתהפך להוות איסור ה"נ אין הפטור נתהפך להיות חיוב. ובהגהות שם מהגאון מהר"א תאומים ז"ל עמד כבר גם בקושייתנו מנדה והביא לדברי הר"ן נדרים והאריך בזה עיי"ש. גם בס' אור שמח להגאון מוהרמ"ש נ"י (ז"ל) מדווינסק להלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"י) מצאתי שעמד בקושייתי מנדה. והנאני מאד שכוונתי ב"ה לדעת הגאונים הנ"ל. ויעו"ש בס' אור שמח שע"פ דבריו אזדו להו קצת מדברינו ואכמ"ל

[ה] ולכאורה יש להביא ראיה להיפוך דסופר ומסופק במניינו הוי ספירה ממ"ש התוס' מנחות (דף ס"ו ע"א ד"ה זכר למקדש) דבספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן בזה"ז, וכ"ה ברא"ש פרק ערבי פסחים (סי' מ') ותשובות מהר"מ מרוטנבורג ד' בודאפעשט (סי' ש"א), והשתא בשלמא אי נימא דסופר ומסופק במניינו הויא ספירה מצד עצמה ואם האמת הוא כמו שספר יצא, דלפי"ז אישתכח דכשסופר בספק חשכה מנין של יום הבא אם האמת הוא דהוי כבר לילה הויא ספירתו ספירה מעלייתא מצד עצמה, ואנו מסופקין רק אם אמנם כן הוא האמת שספר בזמן חיובו וכמנין הראוי בזמנו דהיינו אם הוי כבר לילה של יום הבא, שפיר אמרינן דספיקא דרבנן לקולא שהרי לאותו צד הספק דכוי כבר לילה הויא ספירתו ספירה מעלייתא. ולכן אנו תופסין בדרבנן כצד בזה ויצא, אבל אם נימא דסופר ומסופק במניינו לא הויא ספירה כלל מצד עצמה שלא יונח ענין הספירה על המסופק במניינו א"כ זה ספק ספירה כלל כי היכי דנידון בה לומר דבדרבנן אזלינן לקולא אלא ודאי לא הוי ספירה מעיקרא, דאע"פ שיש ספק ואפשר הוא שכבר היה לילה ושפיר ספר כדינו וכספירה הראויה מ"מ הסופר גופי' כשהוא סופר ביהש"מ מנין של יום הבא ואומר היום כך וכך הרי מסופק הוא בספירתו גם בעיקר המנין של הימים שאם הוא לילה הוי שעת ספירתו מנין של יום הבא ואם הוא יום הוי מנין של יום שעבר וא"כ לא הויא ספירה כלל בכל אופן שהרי אין מניינו ברור בדעתו, ומה זה ענין לספיקא דרבנן. אע"כ דגם הסופר המסופק במניינו ספירתו ספירה ואנו מסופקין רק אם כיוון את האמת וספר בשעה הראויה וע"ז שפיר אמרינן ספיקא לקולא כנ"ל

אכל לקושטא דמילתא אין מכאן ראיה, שהרי כתבו התוס' שם דאף ביום סמוך לחשכה יש למנות ועדיף משום תמימות. והתם ודאי אינו סופר את המנין שהוא בשעת ספירתו שהרי סופר הוא מנין של מחר והוי כמעיד שקר כמ"ש המג"א (ס' תפ"ט סק"ז) בשם הרשב"א, ובע"כ לומר דהמונה באמרו כך וכך לעומר אין כוונתו על שפת ספירתו אלא שיום הבא הוא כך וכך לעומר ומשו"ה לא הוי כמעיד שקר, וא"כ בספק חשכה נמי אין כוונתו שבשעה זו הוי כך וכך לספירה דשעה זו באמת מסופקת היא לו ואין מניינה ודאי אלא כוונתו שיום הבא הוי כך וכך לספירה ובזה הרי ספירתו ודאית מצד עצמה שאינו מסופק במנין של יום הבא, ועיקר הספק אם יצא או לא הוא רק שמא לא ספר בשעת החיוב ולא יצא ע"ז שפיר אמרינן דספיקא דרבנן לקולא, אבל בנ"ד במסופק בעיקר הספירה במניינה שפיר י"ל דלא הויא ספירה כלל וכמש"ל

ואולם אע"פ שהסברא נכונה ויש לה סמוכין אבל אחרי שהרז"ה תירץ לקושייתו מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות בדרך אחרת וז"ל ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שני מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא הלכך אין לנו אלא מה שנהגו עכ"ל, נראה לכאורה דלית לי' כסברתנו הנ"ל דאל"כ עדיפא הו"ל למימר דא"א לספור ב' ספירות מספק וקושיא מעיקרא ליתא, והר"ן שם הביא ג"כ דבריו ולא העיר עליהם כלום, והלכך נראה דבנ"ד נמי אפשר לספור ב' ספירות מספק. ולפי שספירה בזה"ז דרבנן אולי נכון יותר שיספור ב' ספירות מספק בלא ברכה

סימן לה

ע"ד שעוררני שו"ב אחד אדות סירכא מן הריאה לשומן הלב שנגלד תחתיה העור העליון ועברה הסירכא במעומ"ש הקל שהרב בעירו הכשיר לדבריו. וזהו שחויתי לו להלכה ולא למעשה

[א] מקור הדין הוא בשו"ע יו"ד (ס' ל"ו ס"כ) בהגה"ה מיהו אם נמצא בועא על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה, וכתב הש"ך סק"ד כלומר שקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה. וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל אי מיירי דוקא בנגלד כולו או אפילו מקצתו ואם פירושו משום שהבועא קלקלה עור התחתון והוי כבר נקוב או דמשום תרתי לריעותא טריפה. והתבו"ש (ס"ק י"א) תפס לה כתר"ל ואפילו במקצתו והחזיקו אחריו