דבר אברהם - א רמד

אבותינו הי' לנו לספור שתי ספירות כמו ביו"ט דאינהו הוה מספקא להו ועשו שני ימים מספיקא. אבל לפי דברינו הנ"ל נראה לומר דבר חדש דדוקא ביו"ט היו נוהגין אבותינו לעשות ב' ימים מספיקא אבל בספירה באמת לא היה אפשר כלל לאבותינו לספור שתי ספירות ביחד מספק לפי שזו אינה ספירה כלל כמ"ש ובמקום ובזמן שהיו מסופקין לא הי' תקנה לדבר וצ"ל שלא היו סופרין כלל

[ד] ובסברא זו יישבתי דברי השמ"ק ב"מ (דף ו' ע"ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין שהקשו התוס' דלשון לתוכן משמע אפילו בין רבים וא"כ ליבטל ברובא, ותירץ השמ"ק בשם הרא"ש והריטב"א דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק דינא אבל מידי ספיקא לא יצא וכיון דמיעט קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק רובא נמי נתמעט מהכא דגם הוה אינו ודאי. והוקשה לי על דבריהם מירושלמי יבמות (פי"א ה"ז) גבי ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון הכה שניהם כאחת קילל שניהם כאחת חייב ר"י פוטר כו' א"ר יוסי מודה ר"י בשאר כל הספיקות שהוא חייב ברם הכא קריי דרש ר"י אביו ודאי לא הספק אמו ודאי לא הספק, ואם נימא כהשמ"ק דכל היכא דכתב רחמנא ודאי לא מהני רובא למשווי כודאי א"כ מכה אביו דמיחייב היכי משכחת לה הא אין אפוטרופוס לעריות כדאמרינן בחולין (דף י"א ע"ב). וכן שמעתי אח"ז מקשים מדאמרינן בקידושין (דף ע"ג ע"א) ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא, ולהשמ"ק יקשה האיך מצינו איסור ביאת ממזר לקהל כיון דאין אפוטרופוס לעריות הא לא הוי ממזר אלא מכח רובא ורובא נמי לא הוי ודאי אלא ספיקא וקרינן ביה ממזר ספק יבוא

וע"פ סברתנו הנ"ל בספירה מיושב שפיר, די"ל דעד כאן לא שייכי דברי השמ"ק אלא במנין מעשר אבל בכל דוכתי דבעינן ודאי באמת רובא נמי הוי כודאי גמור, דכיון דאמרה תורה זיל בתר רובא נפיק מכלל ספק והוי ליה כודאי ממש והמיעוט כמו שאינו והוי ודאי אביו ודאי ממזר, ודברי השמ"ק לא נאמרו אלא במנין מעשר דבעינן שבעה"ב ימנה את הטלאים ואין ענין המנין מה שמוציא מפיו מלות המספר אלא עיקרו הוא שידע ויוחלט אצלו שכן הוא מה שהוא מונה ואלו היה מונה ומסופק במספרו כעין נד"ד בספירה לא הי' לו דין מנין כלל כיון שאין המנין ברור אצלו, משו"ה אע"ג דאזלינן בתר רובא ולוא גם יהא שדין הרוב משווי ליה כודאי מ"מ זהו רק מדינא אבל המונה עצמו מצד מניינו וספירתו הרי המספר מסופק אצלו שאינו יודע ברור את המספר דשמא נתערב בו הקופץ הפטור ומשו"ה לא הוי מנין כלל. **(הגה"ה. ובעמדי בתוך ההדפסה [בהוצאה שניה] העירני חכ"א שע"פ סברתי יוסברו היטב דברי חד מקמאי בנזיר (דף פ"ז ע"א) ור' יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמייתא קרבן היכי משכחת לה כ' ואיב"א דחזיא תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה כו', וכתב בנוסחת הריב"ן (שנדפס בש"ס ווילנא דפוס ראם) וז"ל דחזאי כל תלתא יומי סמוך לבין השמשות בשקיעת החמה כו' אבל בכיצד צולין במס' פסחים שמענו דהואיל ובין השמשות ספק יום יודע אם בין השמשות יום הוא הלכך הואיל וראתה כל בין השמשות בג' ימים בין אם אתה אומר שבין השמשות לילה או אפה אומר שהוא יום הוו להו תלתא יומין רצופין שלא היתה לה שעת הטוהר כלל עכ"ל, ואין הבנה לדברים אלו דאם ביהש"מ ספק הוא היכי הויא זבה ודאית להביא קרבן, ולפי דברינו הוא מוסבר יפה דכיון דצריכה לספור יום טהרה לכן כל שהוא מסופקת בביהש"מ אם יום הוא או לילה ולחד צד נסתרה הטהרה ממילא אין כאן ספירת טהרה כלל דאין זו בתורת ודאי ומייתא קרבן. אבל לדידי לא ניחא לי דברי הריב"ן בהכי וכוונה אחרת נראה לו ולא נתחוור לי לפ"ע:)** ואע"פ שהעשירי קדוש מאליו שלא במנין זהו רק היכא דהוי מנין התשעה כראוי ואפשר לבעה"ב למנותו אבל בכה"ג לכאורה לא. וא"כ אין זה שייך אלא במנין מעשר אבל בכל דוכתי דבעינן ודאי רובא נמי הוי ודאי גמור

שוב ראיתי שהפנ"י בקידושין שם כתב דספק ממזר מותר לבוא בקהל אפילו בדאיכא רובא לאיסורא וכ"כ המקנה שם, ובס' שב שמעתתא (שמעתא א' פ"א) הקשה עליו דא"כ האיך מצינו ממזר אסור בקהל לפי דאמרינן בחולין דילמא לאו אביו הוא ועיקרו של דבר הוא משום רוב א"כ לא משכחת קהל ודאי. והגאון מוהר"ב פרענקיל ז"ל בהגהותיו לש"ש יישר שדברי הפנ"י אינה אלא ברובא דכל דפריש אבל רוב דסברא לא ודימה לה להשמ"ק הנ"ל. ולפי דבריו לא אמרה השמ"ק אלא ברוב דכל דפריש ולא ברוב דסברא, ולפי"ז סרו כל הקושיות מעל השמ"ק בפשיטות ואין צורך לדברינו לחלק בין ודאות דמנין מעשר לשאר דוכתי. אך אם צדקו דבריו ביישוב דברי הפנ"י הנה חוכך אני אם יש להטות גם כוונת השמ"ק לזה, דלכאורה נראה דלשון השמ"ק מורה להיפוך דאפילו רובא דלאו מכל דפריש אלא כעין רוב דסברא נמי לא הוי ודאי. דז"ל השמ"ק קפץ אחד מן המנויין כו' הקשו בתוספות יבטל ברוב ויהיו כולן חייבין במעשר וכו' וי"ל דבע"ח חשיבי ולא בטילי, ותימא נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש כו' וה"נ מקשינן בזבחים ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והתם ניחא האי שינויא דמחמרינן לומר ימותו כו' אבל הכא הך גזרה קולא היא לפוטרם מן המעשר וכר' ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי, הרא"ש, עכ"ל השמ"ק. ולכאורה דבריו תמוהין דמיירי מרובא דכל דפריש ומסיק שנהפך האיסור להיות היתר ע"י ביטול ברוב שזהו ברוב דתערובות. [ואף שיש לדחוק וליישב לשון זה גם ברובא דכל דפריש שהוא כעין ביטול, אבל פשטות הלשון מורה דכוונתו לביטול דתערובות במקומן וכשיטתו בפ' גיד הנשה (סי' ל"ז) דתערובות נהפך האיסור להיות היתר ולהכי מותר לאכול כל התערובות כאחת]. ואולם באמת נראה בפשוטו דלאו לתרוצי קושיא בתרייתא בלחוד מנכבשינהו עד דניידי אתי הרא"ש ז"ל אלא דבא לתרץ גם קושיא קמייתא דאפילו בדלא כבשינהו עד דניידי יבטל במקומו, משום דתי' התוס' דבע"ח לא בטלי לא הוה מספיק ליה שהוא רק מדרבנן ולמה הקילו בשביל זה לפטרם מן המעשר, כעין שכתב השמ"ק על תירוצו דגזרה שמא יקח מן הקבוע וע"ז כתב דאפילו ע"י רוב דביטול תערובות במקומן אע"פ שהאיסור נתהפך להיות היתר נמי לא הוי עשירי ודאי. וכ"נ להדיא מדברי הריטב"א מובא בשמ"ק להלן, שהביא לתי' התוס' דבע"ח לא בסלי ודחי לי' דאין זה אלא מדרבנן וכי עקרי רבנן דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו לעשות שום גדר וסייג והכא אמאי פטרי מן המעשר לקולא, ע"כ תירץ כהרא"ש דהכא שאני דעשירי ודאי נמי אמר רחמנא, הרי דאפילו לענין ביטול התערובת במקומן אמרינן דלא. הוי עשירי ודאי. והנה אם באנו לחלק כדברי הגאון מהר"ב פרענקיל ז"ל דדוקא ברוב דכל דפריש נשאר ספק ולא ברוב דסברא, בע"כ אין לומר דהטעם הוא משום דרוב דסברא הוי רוב עדיף מרובא דכל דפריש ע"פ דיני הרוב. שהרי אדרבא מבואר בחולין (דף י"א ע"א) דמצד דיני הרוב רובא דכל דפריש עדיף דהוי רובא דאיתא קמן, אלא אי בעינן לקיים את דבריו ע"כ צריך לדחוק ולומר שהחילוק הוא בזה דרובא דכל דפריש אע"ג דהוי רוב עדיף