דבר אברהם - א רמג

סימן לד

מי שהיה בדרך רחוקה בין א"י והיה מסופק במנין ימי ספירת העומר אם הוא עומד בשלשה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים היינו היום שלשה ימים היום ארבעה ימים

[א] הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא ענווה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המג"א וסי' תפ"ט ס"ק ב') שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה עכ"ל. וראיתי בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סו"ס קל"ט) שחונל עליו וסובר דאפילו אם אינו מבין לה"ק סופר בה. ובאמת טעמא בעי מנ"ל למהג"א דבעינן שיבין לה"ק, והרי כתבו התוס' סוטה (דף ל"ב ע"א ד"ה ק"ש) דהלל וקידוש וברכות המצות נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע, ומנ"ל דבספירה בעינן הבנת הלשון דוקא. והא דבק"ש בעינן שיהא שומע את הלשון כדמוכח מתוס' שם וכמ"ש המג"א (סי' ס"ב סק"א), הוא משום דאמרינן שמע בכל לשון שאתה שומע והיינו הבנת הלשון כמ"ש המאירי בחי' לסוטה שם וז"ל ק"ש דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ר"ל שיהא מבין את הדברים עכ"ל. וכן באידך מילי דחשיב במתניתין דנאמרין בלשונם שלדעת התוס' נראה דבעינן שיבינו דוקא, בכולהו ודאי טעמא איכא, סוטה משים קבלת שבועה שאי אפשר אלא כשהיא מבינה את הלשון שנ כהן וה"ה בשבועת העדות ושבועת הפקדון, וידוי מעשר דגמרינן התם אמירה אמירה מסוטה וק"ש כדאמרן. [אך בתפלה וברהמ"ז לא נתברר לי טעמא. ושמא י"ל בתפלה משום דעיקרה בלב כדתנינן בתענית (דף ב' ע"א) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, ובלב היינו כוונה וכשאינו מבין את הלשון אין כאן כוונת הלבן. וא"כ בספירה מנלן דבעינן שיהא מבין את הלשון. ולפי הנ"ל מוסבר יפה, דדוקא גבי ק"ש ודכוותה שהן רק קריאות ואמירות לחוד שפיר לא הוה בעינן בהו מסברא שיבין את הלשון דאפילו כשאינו מבין מ"מ לא יצאו מכלל קריאה ואמירה, ר"ל שהוא נקרא קורא ואומר אף כשאינו מבין, ולכן הוצרכנו לקרא דשמע בכל לשין שאתה שומע ללמד שיהא מבין את הלשון וכן בכולהו אינך מילי, אבל בספירה לא בעינן כלל קרא לגלויי שצריך להבין את הדברים לפי שמצד עצמן אין ספירה ומנין אלא כשהסופר והמונה יודע ומבין את המספר ואל"ה הוו רק כקריאת המלים בלבד ולא כספירה ומנין, והוא פשוט מאד. ומ"ש בשאילת יעבץ שבמק"א הוכיח מדברי התוס' דלא כהמג"א וסופר גם בלשון שאינו שומע. נראה דמסתמא כוונתו לדברי התוס' אלו במה שהקשו אמאי שייר הלל וקידוש וכו' ותירצו וז"ל ונראה דהני נאמרין בכל לשון אפילו אינו שומע הלכך לא דמי להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם עכ"ל, ומזה מוכח דבספירה נמי יוצא בכל לשון אע"פ שאינו שומע דאל"ה תקשה כקושיית התוס' אמאי שייר ספירה. אך באמת אין זה מכריח כלל די"ל דדוקא הני נקט במתני' דנאמרין בלשונם משום דהו"א בלה"ק דוקא, סוטה ווידוי מעשר משום דהוה גמרינן אמירה אמירה מלוים וק"ש דהו"א והיו בהווייתן יהו כמבואר התם בסוגיא וכן בברהמ"ז כתבו התוס' (דף ל"ג ע"א ד"ה ברהמ"ז) דהוה גמרינן מברכות הר גרזים, וכן בשבועת העדות והפקדון הוה גמרינן קול קול ממשה כמ"ש התוס' שם, אבל בספירה לא הוה סלקא אדעתין כלל דליבעי לה"ק ולכן לא תנא לה. והא דהקשו התוס' אמאי לא תני הלל וכו' צ"ל דמשום דאית להו מטבע קבועה בלה"ק הו"א בלשון הקודש דוקא והו"ל לתנא למיתני דנאמרין בכל לשון. אבל ספירה מהיכי תותי לן למימר בלה"ק דוקא דתיבעי מתני' לאשמעינן דבכל לשון

[ב] ובהיותי בהאי עניינא הנני להעיר אגב אורחא בהא דפסק בשו"ע או"ח (סי' ס"ב) דיכול לקרות ק"ש בכל לשון וכתב המג"א (סק"א) דמתוס' רפ"ז דסוטה מוכח דדוקא כשמבין הלשון יעו"ש ולענ"ד דברי המג"א צ"ע טובא. דז"ל התוס' אלו נאמרין בלשונם ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי עכ"ל. ועיי' במה"פ רפ"ז דסוטה שנדחק בביאור דבריהם היכן לא משמע בגמרא הכי. ונראה לי בכוונתם, דהנה טעמא דמילתא דצריך בכל הני הבנת הלשון הוא משום דאמרינן בירושלמי סוטה (פ"ז ה"א) כתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהיא שומעת דר"י א"ל ר"י ואם אינה שומעת למה היא עונה אחריו אמן כו', הרי דבסוטה בעינן הבנת הלשון וכן בשבועת העדות והפקדון ווידוי מעשר דגמרינן מסוטה, ובק"ש צ"ל כמש"ל משום דדרשינן שמע בכל לשון שאתה שומע דהיינו שישמע את הלשון וזהו הפירוש של שמע, אבל קשה טובא ע"ז דלהלן (דף ל"ג ע"א) אמרינן לימא קסברי רבנן כל התורה כונה בלה"ק נאמרה דאס"ד בכל לשון שמע דכתב רחמנא למ"ל, ולשיטת התוס' אין זו קושיא כלל דאצטריך שמע לאשמעינן שיבין דוקא את הלשון שהוא קורא בו, אע"כ דאין במשמעות של שמע ענין הבנת הלשון וממילא אפילו כשאינו מבין אותו נמי רשאי לקרות בו דמנ"ל למימר איפכא. ובירושלמי דגרם במתני' אלו נאמרין בלשונם דמשמע דצריך בכולהו להבין את הלשון וק"ש בכלל, באמת לא גמר ק"ש מן שמע אלא מודברת בם שקורא בכל לשון שהוא מדבר ואפ"ל דמינה מוכח נמי שיבין את הלשון שהוא קורא בו כמו אותו הלשון שהוא מדבר בו תדיר שבודאי הוא מבין אותו. ולפי"ז נראה לכאורה דלש"ס דילן דלא יליף מודברת אלא מן שמע א"צ להבין את הלשון שהוא קורא בו, ותמי' על המג"א שסתם את הדברים כהלכה פסוקה והרי התוס' גופייהו מסיימי דבגמרא לא משמע הכי. ומ"מ ביכו"כ לא יונחו לן דברי המאירי שהבאנו לעיל שכ' דפירושו של שמע הוא שיבין את הדברים ותקשה לדידי' מאי פריך הש"ס שמע ל"ל הא צריכא טובא לאשמעינן שיהא מבין בלשון שהוא קורא כמש"ל וצ"ע

[ג] ומעתה דכשאינו מבין ויודע את מספרו מדעת לא מיקרי מנין וספירה כלל א"כ בנ"ד במסופק בימי הספירה בודאי אינו מונה שני ימים מספקא, דהאיך יאמר היום שלשה ימים היום ארבעה ימים דאיזה מספר הוא שאם אפשר שהוא שלשה ואפשר שהוא ארבעה א"כ לא הוי מספר כלל שהרי אינו מכיר ואינו יודע בהחלט את המספר שהוא מונה. בשלמא אי הוה אמרינן דספירה בלא הבנת הלשון מהניא שפיר היה מקום להסתפק בזה, אבל למ"ש דבעינן הבנה דוקא מפני ידיעת המספר הרי מנין זה של ספק אינה ידיעה כלל. וכן אני אומר גם במי שהיה מסופק בימי הספירה ומנה רק מספר אחד מספק שמא יתרמי שיכוון למספר האמיתי דאע"ג דאיתרמי שכיוון מ"מ לא יצא משום דבשעת ספירתו לא הוה ידע בבירור ואין זו ספירה:

ובזה רל לתרץ מה שהקשה הרז"ה בס' המאור שלהי פסחים, מה טעם אין אנו סופרים שתי ספירות מספק עכ"ל, ולמ"ש ניחא דאנן הרי בקיאין בקביעי דירחא ואין לנו ספק בימי הספירה ועיקר הקושיא היא רק דמשום מנהג