דבר אברהם - א רמ

דשמיטת ל' יום אינה מפקעת כלל זכות החוב והתביעה בתוך ל' אלא דאיסורא בלחוד הוא דרביץ עליה דגברא שלא לתובעו. דבשמיטה של שנת השבע איכא תרי מילי, חדא דאסור לתבוע משעברה שמיטה ואם תבע עבר בעול"ת, ועוד דאפקעתא דמלכא הפקיעה את החוב ונפטר הלוה מלשלם ואם גבה המלוה בעל כרחו ה"ז גזל בידו. אבל בשמיטת תוך ל' יום י"ל שאינו אלא באיסור דנגישה אבל לא נפקע זכות חובו ותביעתו תוך ל', והוי דומיא דשנת השביעית עצמה קודם סופה שלדעת הרא"ש ועוד רבוותא אסור לתובעו ועובר בלאו אבל עדיין נפקע הממון שאינה משמטת אלא בסופה, וה"נ תוך ל' וכדאמרינן שאינו רשאי לתובעו תוך ל' אבל אם תפס באמת מהני, עיי' באו"ת (ס' ס"ז ס"ק ט"ז), [ומפ"ש לדעת היראים (סי' רע"ח) דנם בשמיטת שנת השבע אין החוב עצמו מופקע אלא שהמלוה מחויב לומר משמה אני, עיי"ש שיש להאריך בדבריו ואכ"מ]. וא"כ כיון דגוף החוב לא נפקע שפיר משמט, משא"כ בקבע זמן שאין חיוב תשלומין כלל בתוך הזמן אינו משמט. זהו מה שנ"ל ליישב קצת דעת הב"ח בחילוקו של דבר בסברא

ועפי"ז נראה דיש מקום לומר דאליבא דהב"ח נמי יש חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ, דסתם מלוה בע"פ שביעית משמטת וסתם מלוה בשטר אינה משמטת כשהגיעה שמיטה תוך ל'. דאמרינן התם במכות תנא המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום סבר רבב"ח קמיה דרב למימר ה"מ במלוה בשטר דלא עבד אינש דטרח דכתב שטר בציר מל' יומין אבל מלוה ע"פ לא א"ל רב הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ תנ"ה המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ, א"ל שמואל לרב מתנא לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ א"ל דכתיב קרבה שנת השבע כו'. ונראה מדהביא שמואל ברייתא בתרייתא דתני בה אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ משמע דרק על ברייתא זו שאל מנא הא מלתא, דהיינו מנלן דמלוה ע"פ נמי סתמא ל' יום, אבל בברייתא קמייתא דלא תניא בה מלוה ע"פ אי"צ לטעמא דקרא דקרבה שנת השבע כו' דאפשר כרבב"ח שהוא מצד הסברא דלא עבד אינש דטרח דכתב שטר בציר מל' יומין, אבל במלוה ע"פ דלא שייך האי טעמא הוצרך לקרא דגזיה"כ הוא דיש בה שמיטת ל' יום. וכן נראה גם בטעמא דרבי חייא דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ סתמן ל' יום דלאו היינו טעמיה משום דמסברא דמיא בזה מלוה ע"פ למלוה בשטר דלא טרח למיזף בציר מל' יומין אלא משום דגזיה"כ הוא קרבה שנת השבע כו', אבל מסברא בודאי יש לחלק בין מלוה בשטר דאיכא טירחא בכתיבת השטר ובין מלוה ע"פ דליכא להך טירחא. ואם כן אפשר דלמסקנא נמי קיימא סברא דרבב"ח דלא עבד אינש דטרח לבציר מל' יומין וקרא אצטריך למלוה ע"פ. ולפי"ז נמצא דבמלוה בשטר איכא תרי טעמי שלא יהא רשאי לתובעו תוך ל' חדא מגזיה"כ ואידך משום סברא דרבב"ח אבל במלוה ע"פ משום סברא ליכא ומשום גזיה"כ איכא. וא"כ במלוה ע"פ שפיר איכא למימר דשביעית הבאה בתוך ל' משמטת לפי שהחוב מצד עצמו אין זמן פרעונו קבוע לאתר ל' וישנו בלא יגוש, אבל במלוה בשטר דמצד הסברא נמי ידעינן שנתן לו זמן ל' יום וא"כ הוי ממש כקבע לו זמן לאתר שביעית אין שביעית משמטתו, ועל מלוה בשטר באמת ליכא ראיית הב"ח

[ג] אבל לכאורה נראה דמאי דדרשינן מקרא דיש לך שמיטה אחרת שהיא כזו לאו דרשה גמורה היא דיש ענין שמיטה חדשה אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן היא ועיקר הטעם הוא רק מסברא דבציר מתלתין יומין לא קבע אינש זמן פרעונו, וכשם שסבר רבב"ח למימר במלוה בשטר ה"נ לדידן גם במלוה ע"פ מסברא הוא. דבשו"ע חו"מ (סי' ע"ג ס"א) פסק דהא דאינו רשאי לתובעו תוך ל' הוא דוקא במקום שאין להם מנהג אבל במקום שיש להם מנהג רשאי לתובעו אפילו בתוך שנשים, והוא נובע מתוספתא (ב"מ רפ"ו) המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יתר על כן אין משנין ממנהג המדינה, ואי אמרת שהוא מד"ת כענין שמיטה א"כ מה זה ענין למנהג המדינה אטו יש כח במנהג המדינה לעקור דבר מן התורה הרי אין מנהג המדינה שייך אלא בד"מ ולא באיסורין. אע"כ דקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר טעמא הוי רק מסברא דמסתמא על דעת לי יום הלוהו והלכך בדאיכא מנהג המדינה לא שייך לומר דע"ד כן הלוהו דאדרבא בודאי ע"ד מנהג המדינה הלוהו. אכן ראיתי בס' חסדי דוד לתוספתא דלענין מה שנחלקו הסמ"ע והש"ך (ר"ס ע"ג) ע"ד מנהג שהא"י נוהגים אם הולכים אחריו בסתם הלואה כתב דזה לא מיקרי לבטל או לעקור שום ד"ת שהרי לא אמרה תורה שתהא ההלואה ל' יום לא פחות ולא יותר אלא דסתם הלואה כן הוא ואם פירש בציר מהכי או טפי מהכי מהני תנאי ולכן כיון דמנהג העמים באותו מקום להיות בציר או טפי מל' יום אמרינן דסתמא כפירושו וכמאן דאתני דמי. ולפי"ז י"ל דלעולם הויא דרשא גמורה ומדאורייתא אינו רשאי לתובעו תוך ל' יום אבל כ"ז הוא רק בסתם הלואה שלא פירש אבל על פירש והתנה לא קאי קרא ורשאי לתובעו תוך ל', ומשו"ה מהני נמי מנהג המדינה דמשווי ליה כמי שפירש והתנה ואזדא לה ראייתנו הנ"ל, וכ"ת דאכתי תקשה הא גופא מנלן דקרא לא קאי אלא על סתם הלואה דלמא בפירש נמי קאי קרא שאינו רשאי לתובעו תוך ל' מדין שמיטה, י"ל פשוט שהרי יכול הוא להתנות ע"מ שלא תשמיטני בשביעית שאין שביעית משמטתו כמבואר התם א"כ ה"נ כיון דמנהג המדינה הכי הוי כמי שהתנה שלא תשמיטנו בתוך ל' ותנאי זה מהני. ומחי' הריטב"א למכות נמי נראה דהויא דרשא גמורה ולא משום סברא דאדעתא דהכי הלוהו מסתמא על ל' יום. דבהא דסבר רבב"ח למימר ה"מ בשטר כו' כתב דלא שמיעא ליה הא דלקמן דאמר לה רבנן מדכתב קרבה שנת השבע דלפום ההוא קרא ליכא הפרשה בין מלוה בשטר למלוה ע"פ, ואי אמרת דקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר טעמא הוי משום דאדעתא דהכי הלוהו א"כ שפיר איכא למימר דידע מהאי קרא ואיכא הפרשה בין מלוה בשטר למלוה ע"פ כרבב"ח, אע"כ דדרשא גמורה היא והוא ענין שמיטה וא"כ אין לחלק בשמיטה בין בשטר לבע"פ. וכ"נ ממ"ש בתר הכי דמשמעותו כדעת רש"י דסתם שאלה לא הוי לשלשים יום דקרא דשנת השבע במלוה היא ולא בשאלת כלים דומיא לשמיטה דשמיטה עצמה שאינה אלא במלוה ולא בשאלת כלים, ואו נימא שהוא משום סברא ואסמכוה אקרא א"כ שפיר איכא למימר הכי גם בשאלת כלים, וגם דקדוק לשונו דומיא לשמיטה דשמיטה עצמה משמע להדיא דבתוך ל' נמי ענין שמיטה הוא כמ"ש

[ד] אך באמת ראיית הב"ח אינה מוכרחת כמ"ש האו"ת ובס' שער משפט (סי' ס"ז) עיי"ש. אמנם בכ"ז העלה האו"ת להלכה כהב"ח וכתב שכן נראה מירושלמי. אבל המעיין בירושלמי (מכות פ"א ושביעית פ"י) יראה דאדרבא לכאורה משמע משם להיפוך דלא כהב"ח. וכן מצאתי בס' נועם ירושלמי במכות שכ' דמירושלמי מוכח דלא כהב"ח אלא דסתם הלואה דינה כקבע זמן לאתר שביעית ואינה משמטת, והוא כמ"ש ודלא כהאו"ח

ומצאתי מפורש בתורת רבותינו הראשונים ז"ל דלא כהב"ח והוא בחי' הר"ן לשבת (דף קמ"ח ע"ב) וז"ל השוחט את הפרה וחילקה כו' ומדקאמר ואם הי' חדש מעובר משמע יש ראי' לפירש"י ז"ל דהשאלה אין לה זמן אלא כל אימת דבעי מצי תבע [פי' דרש"י ס"ל דרק סתם הלואה ל' יום ולא שאלה אבל ר"ת ס"ל דכתם שאלה נמי ל' יום כמבואר התם] דאי יש נה זמן