דבר אברהם - א רלט

כהות איכא ואסור לו לישא את כפיו אפילו ביחיד. אך לפי"ז צ"ל שהציבור נמי מחויב לחזר אחר בר"כ שהרי חייבין לקראם ולא כן היא דעת הריטב"א שפתחנו בו. ובר מן דין צ"ע ביראים (סי' ט"ו) שכ' וז"ל ומנין שקוראין אותו וחזן אומר להם אמרו ת"ל אמור להם ומיהו עכובא לא הוי שלא לברך ואע"פ שחזן אינו חייב לומר לו חייב לברך עכ"ל, ואולי קאי על כהן אחד וצ"ע. אחר כתבי בא לידי ס' היראים השלם שנדפס מחדש מתוך הכת"י שנמצא בפאריז וראיתי (בסי' רס"ט) שהביא מתחלה להא דאביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא ואח"כ כתב להא דמיהו עכובא לא הוי והוא מתפרש כמ"ש דקאי על כהן אחד, ועיי"ש בדברי הרב המבאר

[ה] ומדי דברי ארשום לו מאי דתמיה לי בדברי רש"י ז"ל בסוטה (דף ל"ט ע"ב ד"ה לעקור רגליהם) וז"ל יש ללמוד מכאן סדר נ"כ כו' וכשכלה אמן אחרון מפי צבור הן מחזירין פניהם וכופפין קשריהם אם רוצים ושליח צבור מתחיל שים שלום כו', והוא תמוה מאד דבהדיא אמרינן התם ואמר ר"ז אר"ח אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום, ולא ראית לע"ע מי שעמד בזה וצע"ג. (ועי' בספרי חלק שני סי' כ"ח אות ג)

עוד ראיתי באור זרוע ריש הלכות נ"כ (סי' תי"א) שכ' וז"ל בפ' הקורא את המגילה תנן אין הכהנים נושאין כפיהם בפחות מעשרה כו' ופיר"ת דלא מיחייב כהן בנ"כ דאורייתא אלא בי' כההיא דפ' אלו נאמרין כו' לפיכך יחיד מה"ת אי נו נושא את כפיו אבל מדרבנן נושא כו' אבל יש להביא ראיה מפ' א"נ דאר"י לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה ואי איתא אפילו יחיד נמי, וג"ז אינה ראיה דר"י מייתי ראיה לפי שהכהנים נוהגים מדרבנן עכ"ל. ולא זכותו להבין ראיה זו מדר"י ודיחויה כלפי לייא ודבריו סתומים וחתומים מבינתי. גם נראה חידוש מדבריו דלאו דוקא כהן יחיד הוי לר"ת דרבנן כמובן הפשוט שבתוס' מנחות (מ"ד) אלא דעד עשרה הוי דרבנן. ויש לי בזה הרהורי דברים ליישב בדרך דחוקה אך מפני דוחקם לא אעלם על הגליון וצ"ע

ויקבל כ' ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפש המברכו בברכת כהן

זה עתה בא לידי אחד מספרי האחרונים שנדפס מקרוב ומצאתי שעמד במה שתמהנו ברש"י סוטה (דף ל"ט). וכתב דגירסת השאילתות פ' בהעלתך (שאילתא קכ"ה) אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור עד שיכלה אמן מן הצבור וזוהי גירסת רש"י וא"ש, והוא נכון וברור

סימן לב

ב"ה בחודש אלול תרס"ג סמאלעוויטש

ע"ד הנהוג בקהלותינו בשנות השמיטה שב"ד מתחילין לכתוב פרוזבולין מר"ח אלול ואילך ואירע באחד שאחר שעשה פרוזבול חזר והלוה עוד לפני ר"ה אם צריך הוא לעשות פרוזבול מחדש או לא ולכן אם ראוי הוא בדרך כלל לאחר מפני זה זמן כתיבת הפרוזבולין ולא להקדים

[א] הנה בכתב פרוזבול וחזר והלוה אח"כ פשוט הוא שאין הפרוזבול מועיל להלואה הבאה אחריו שלא היה לו ממנה כלום מה שימסור לב"ד ובודאי צריך לעשות פרוזבול שני, אלא שבנ"ד שהיה בסתם הלואה נתעוררתי ע"י תורני אחד דכיון דקיי"ל סתם הלואה ל' יום א"כ בהלוה מר"ח אלול ואילך לא הגיע זמן הפרעון אלא אחר ר"ה של שנה השמינית ואין שביעית משמטתו דהוי כמלוה את חברו לעשר שנים שאין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דלא קרינן בי' השתא לא יגוש כמבואר בחו"מ (סי' ס"ז סעי' י'). אבל אין זה מענה ארוכה שהרי כתב הב"ח שם (אות י"ג) דסתם הלואה של שלשים יום שביעית משמטת דקרינן ביה לא יגוש דדוקא במלוה לזמן קבוע לא קרינן ביה לא יגוש ולא בהא, ומוכיח לה ממ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה הל' ה') שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב ובודאי דלסברתו דהוי חוב זמנה ל' יום כדין סתם חוב של הלואה ואפ"ה אין לו דין מלוה לזמן אם לא בדקבע זמן

אכן באמת טעמא בעי אמאי לא יהיו ל' יום של סתם מלוה כקביעת זמן ומאי שנא. ונ"ל לבאר קצת. דאמרינן במכות (דף ג' ע"ב) מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה ע"פ דכתוב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא מה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות מל' יום. חזינן מזה דהא דסתם הלואה ל' יום אינו משום דהוי כמי שקבע לו זמן פרעון אחר ל' אלא דלעולם זמן פרעונו גם לפני ל' אלא דגזיה"כ הוא ודררא דאיסורא בדבר שאינו רשאי לתובעו תוך ל', והוא ענין שמיטה קטנה אלא דשמיטה גדולה דהיינו שנת השבע משמטת לגמרי ושמיטה זו משמטת רק זמן הפרעון תוך ל', אבל מצד החוב עצמו אה"נ דזמן פרעונו גם תוך ל'. ובזה מוטעם לן מ"ש הראשונים ז"ל ונפסק בשו"ע חו"מ (סי' ע"ח סעי' ח') דהא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אע"פ שזמנה ל' יום נאמן לומר פרעתיך בתוך ל' יום, ולהנ"ל הוא מוסבר יפה, דמצד החוב עצמו אין כאן קביעת זמן אלא שדין שמיטה על המלוה שלא יוכל לתובעו תוך ל' ומשו"ה אינו נידון כתוך זמנו דעלמא שלא חל עליו חיוב הפרעון כלל. וכיון שכן החוב עצמו ישנו בנגישה אלא שדין השמיטה של ל' יום מעכבו שאינו רשאי לתבוע, וא"כ סברא היא דכשפגשה בו שמיטה של שנת השבע לא נדון ביה משום שמיטה של ל' יום כי היכי דלא ליהוי אח"כ בנגישה ולא תחול עליו שמיטת שנת השבע אלא אדרבא תפקיענו שמיטת שנת השבע לגמרי דאין שמיטה אחת מפקעת את השמיטה השניה ואדרבא ראוי שתחול בה השמיטה הגדולה של שנת השבע. איברא דאיכא למימר כיון דשמיטה זו של ל' יום קדמה לשמיטת שנת השבע שהוא בסופה כבר פקע מחוב זה ענין הנגישה וממילא אין מקום לשמיטת שנת השבע שתחול, אבל מ"מ י"ל דשמיטת ל' יום אינה חלה בבת אחת בתחלת ההלואה על כל השלשים יום ר"ל דמשעת ההלואה משמט על כל הל' יום אלא כל שעה ושעה בפ"ע הוא עומד בהשמטה, ונמצא דגם בסוף שנת השבע חלות שתי השמיטות כאחת והלכך י"נ דחלה שמיטה של שנת השבע. ויותר מזה אפ"ל