דבר אברהם - א רמא

אמאי משמט דהא לא קרינן בי' לא יגוש כדאמרינן פ"ק דמסכת מכות המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו משום דלא קרינן ביה לא יגוש עכ"ל, הרי להדיא דסתם הלואה דינה כקבע זמן לאחר ל' ודלא כהב"ח והאו"ת. וכ"ת דמ"מ לר"ת וסייעתו דסתם שאלה נמי ל' יום יהא מוכח להיפך כהב"ח דאל"כ אמאי משמט, ז"א דכיון דמצינן להר"ן להדיא שתפס מסברא דסתם הלואה דמיא לקבע זמן למה נחדש בזה מחלוקת הראשונים מעצמנו ובודאי נייח לן טפי לתרץ אליבא דר"ת וסייעתו כמ"ש האו"ת דמיירי בקבל זמן פרעון לאלתר, ואי דאסור לזקוף זמן פרעון ביו"ט הרי ה"נ אשכחן להמאירי בחי' לשבת שם שכתב וז"ל ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליי במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביו"ט שמא עבר ועשה עכ"ל וה"נ נימא לר"ת. וכ"ת דאכתי תקשה דאע"פ שאינה כסתם הלואה לל' יום מ"מ אינו בלא יגוש בסוף שמיטה שעדיין יו"ט הוא ולא נתנה לתבוע ביו"ט עצמו לכו"ע אלא למחרתו, כבר פריך לה הכי בירושלמי ומשני כיון שהוא ראוי לתובעו כמי שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות יעו"ש. ואין סתירה מהירושלמי למ"ש דמיירי שקבע לו זמן פרעון לאלתר והכא הוצרך בירושלמי לסברא דראוי להאמינו כו', דבאמת תרווייהו צריכי דאי לא קבע ני זמן פרעון לא הוי מהניא סברא דראוי להאמינו שהיה נשא כסתם מנוה דהוי ממש כקבע לו זמן לאחר ל' שעדיין אין עליו שים חיוב תשלומין שבודאי אינו משמט ומאי ראוי להאמינו שייך ע"ז. אבל בקבע לו זמנו לאלתר כב נפיק מסתם מלוה ורביץ עלי' חיוב הפרעון לאלתר אלו הוה חול אלא דמ"מ אינו חייב לפרוע בפועל לאלתר מפני שהוא יו"ט ע"ז משני שפיר כיון שראוי להאמינו כו' דכיון דאיכא עלי' חיוב תשלומין אלא שמצד יו"ט אינו יכול לפרוע שפיר מהניא בזה סברא דראוי להאמינו דהוי כמי שישני כבר בנגישה. ועיי"ש בפ"מ שאין הדברים מבוררים די צרכם ומפני זה לא הארכנו בי

ודרך אגב אעיר דיש לי דבר תימא בחי הר"ן שם שכ' וז"ל אם היה חדש מעובר כלומר שבאו העדים ביום מן המנחה ולמעלה שנוהגים היום קודש ולמחר קודש מתקנת ריב"ז עכ"ל, והוא תמוה דזה אינו כלל מתקנת ריב"ז כמבואר בר"ה (דף ל' ע"ב) דתקנת ריב"ז אדרבא היתה דמשחרב בהמ"ק יהו מקבלין עדות החדש כל היום, ולריב"ז ס"ד למימר בביצה (דף ה') דאותו היום קודש ולמחר אינו קודש אלא דרבא מסיק דנם לריב"ז מחר קודש דתקנה ראשונה לא נעקרה ממקומה, אבל מה שאותו יום קודש אע"פ שאין מקדשין מן המנחה ולמעלה אינו מתקנת ריב"ז כלל וצע"ג

ומעתה כיון שנדחו דברי הב"ח וסתם הלואה שפגע בה סוף שביעית בתוך ל' אינה נשמטת א"כ לכאורה שפיר כתבינן האידנא פרוזבולין מחודש אלול ואילך ואם הלוה מכאן ולהבא סתם אי"צ לפרוזבול חדש שהרי הוי בתוך שלשים ואינה משמטת. אכן אף דלדינא דגמ' אתיא כהוגן הנה לא יועיל זה במקומו, דעיקר דינא דסתם הלואה ל' יום תליא במנהגא כמש"ל וכבר כתב המג"א וסי' ש"ז סקי"ד) שבמדינתני נוהגין דתובעין סתם הלואה תוך ל' וא"כ נפל האי היתרא בבירא. והלכך אין ספק דמי שעשה פרוזבול באלול והלוה אח"כ סתם הלואה בלא קביעת זמן צריך לעשות פרוזבול מחדש ואם לאו משמע

ואולם אפילו במקום שאין מנהג לסתם הלואה ונידון מדינא דגמ' ל' יום ודמי למלוה לעשר שנים שאינו משמט מ"מ נ"ל דלכתחלה נכון לעשות פרוזבול. דבעיקר דינא דהמלוה לעשר שנים אם משמט תרי לישני נינהו במכות (דף ג') ולל"ק משמט, ונחלקו הראשונים ז"ל בפסק ההלכה ואיכא מרבוותא דסברי דמשמט, אלא דכיון דאיסורא דשמיטה בזה"ז דרבנן הוא אזלינן לקולא כמ"ש הב"י, וא"כ נהי נמי דבעברה שביעית דהוי דיעבד אזלינן לקולא ואינו משמט מ"מ לכתחלה מיהא בודאי ראוי לעשות פרוזבול לצאת ידי האומרים דמשמט. וא"כ בסתם הלואה נמי שבכל אופן לא עדיפא ממלוה לעשר שנים צריך לעשות פרוזבול לכתחלה. ואף כי דבר חדש הוא מ"מ נ"ל שהוא נכון ב"ה ומהיות טוב כו'. ולפי שהיא מילתא דשכיחא טובא לכן ראוי להודיע מזה להבאים לכתוב פרוזבול ומי שמלוה תדיר מוטב שיאחר את הפרוזבול עד סמוך לר"ה

סימן לג

שתי ברית מילה אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה איזה מהן קודמת

[א] הנה שאלה זו נמצאת בשו"ת יד אלי' (סי' מ"א) הביאה הגאון רש"א בהגהותיו ליו"ד (סי' ר"ס), ומסיק שם דמילה בזמנה קודמת משום דחביבה מצוה בשעתה, וכן הסכים נם בשו"ת ברית אברהם (חאו"ח סי' י"ד) דמילה בזמנה קודמת. אבל אחר בקשת המחילה מהגאונים הנ"ל נלענ"ד שאינו כן אלא דזו שלא בזמנה קודמת

והנה הגאון בעל ברית אברהם כתב להסתייע דמילה בזמנה קודמת מהא דקיי"ל באו"ח (סי' ק"ח) בנאנם להתפלל דמתפלל אחר זה שתים דמקדימין תחלה זו שבזמנה ואחר זה השניה לתשלומין, ובלבוש כתב הטעם משום דתדיר קודם והיינו משום שהוא מצוי. והכי מפורש בסוגיא דזבחים (דף צ"א ע"א) דמילה לגבי פסח הוי תדיר והיינו משום דמצוי יותר, וה"ה הכא ראוי להקדים זו שבזמנה משום דתדיר קודם דמצוי יותר מילות בזמנן ממילות שלא בזמנן כמו בתפלה. אבל תמה תמה אני ע"ז אטו מילה שלא בזמנה מצוה חדתא היא שנידון בה לומר שאינה מצויה כ"כ כמו מילה בזמנה, הרי חדא מצוה היא ותרווייהו בין בזמנה בין שלא בזמנה שוין הן דאותה מצות מילה עצמה שהיתה מוטלת עליו בזמנה מוטלת עניו גם עכשיו אלא שנתאחרה ומכיון דמצות מילה מצויה כמה שהיא מצויה גם מצוה זו שיש במילה שלא בזמנה מצויה היא כמותה דהיינו הך מצוה ואיך שייך לפלוגי מינה ובה גופה. משא"כ גבי תפלה דלאחר זמנה היא באה רק לתשלומין ואינה כתפלה עצמה של חובה שבזמנה לכן שפיר אמרינן דתפלת תשלומין אינה מצויה כעיקר תפלה שלא באה לתשלומין דתרי מיני תפלות נינהו. ואין ראיה מתפלה למילה כלל

תו כתב הבר"א דבפשיטות י"ל כיין דשבת עדיפא ודוחה מילה שלא בזמנה ומ"מ נדחה שבת מפני מילה בזמנה דעדיפא משבת כש"כ שמילה בזמנה דוחה למילה שלא בזמנה לאחרה. אבל לדעתי י"ל דק"ו פריכא הוא, דעד כאן לא מצינו דמילה בזמנה דוחה את השבת אלא עיקר המצוה דיום השמיני אבל הקדמתה בו ביום גופיה לאו כלום היא, ר"ל דדוקא באופן שאם לא היתה שבת נדחית מפניה היה זמן דיום השמיני במילה זו בטל לגמרי בכה"ג הוא דשבת נדחית מפניה אבל אלו הי' יכול לקיים מצות יום השמיני שלא באיסור שבת אלא שמפני זה היה צריך לאחרה איזה שעה בו ביום גופיה לא היתה דוחה לשבת כלל, וא"כ תהא מילה שלא בזמנה כשבת וכי היכי דלענין שבת אין עדיפות במילה דזמנה בהקדמתה לחוד במקום שאינה נעקרת לגמרי מיום ההוא ה"נ לגבי שלא בזמנה אין לה עדיפות אלא באופן שאם ימולו תחלה זו דשלא בזמנה תיעקר זו שבזמנה לגמרי מיום השמיני אבל במקום שלא תיעקר לגמרי מיום השמיני אלא שתתאחר איזה שעה וימול אח"כ בו ביום [שזהו