דבר אברהם - א כד

**(דדעת רש"י היא דדוקא בנשתנה השער ס"ל לרב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בלא נשתנה השער מודי דיש בהם משום מחוסרי אמנה. והוא משום דבמקום דליכא פסידא כלל אסור לחזור בו לכו"ע, וא"כ הכא במלוה את הכהן דליכא פסידא לבעה"ב במה שנותן התרו"מ לכהן זה אלא אדרבא מרויח הוא בזה דאל"ה לא יגבה את חובו, שהרי לא לוה אלא ע"מ לגבות מחלקו ולא מנכסים אחרים וקיי"ל התם בגיטין דבעה"ב אינו יכול לחזור ולתבוע את הכסף מיד הכהן ואמרינן התם העשיר העני אין מפריש עליו חכה הלה במה שבידו יעוי' בפירש"י, משו"ה לרב נמי אסיר לחזור בו. והא דבעינן מכירי כהונה דוקא ולא סגי במה שפסק עמו לחוד הוא משום דאל"ה לא ידעי כהנים למיסח דעתייהו ושני הטעמים צריכי כמש"ל ואשה"ט

וראיתי להמל"מ (פ"ז ממעשר ה"ו) שהביא לירושלמי גיטין (פ"ג ה"ז) דדחי אוקימתא זו דמכירי כהונה משום דהא תנינן עני ויש מכר לעני, וביאר המל"מ דהכוונה היא משום דטעמא דמכירי כהונה לא שייך אלא בתרו"מ שיש לבעלים טוה"נ ליתנם למי שירצו ולכן בשיש להם מכירין דבודאי לדידהו יהבי אסחי שאר כהנים דעתייהו אבל במעשר עני דאין בו טוה"נ לבעלים אלא העניים באים ונוטלים בע"כ דבעה"ב לא אסחי שאר עניים דעתייהו בשביל שיש לבעה"ב מכירין שהרי יכולין לבוא וליטול בע"כ דידיה וכן ביארו מפרשי הירושלמי. ומה שלא חששו בש"ם דילן לפירכא זו יישב המל"מ בשני דרכים דבשירי קרבן דחהו יעו"ש. ואף שדברי הש"ק אינם ברורים כ"כ, בכ"ז הן גם עיקר ביאורם להירושלמי אינו מספיק אלא לדעת הרמב"ם (פ"ו ממתנות עניים ה"י) דמעשר המתחלק בגורן העניים באים ונוטלים על כרתו וכמו שהבין לה הרדב"ז בביאורו והיש"ש חולין (פ"י סי' ח) דפני הבא ראשון כופה לבעה"ב שיתן לו, אבל לדעת התוס' חולין (דף קל"א ע"א ד"ה יש) והר"ן שם שכתבו דדבר שאין לבעלים טוה"נ בו אם בא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן נו משום דהוי ממון שאין לו תובעין לא שייך לומר כדבריהם דלא אסחי עניים דעתייהו דבהא נמי שפיר אסחי דעתייהו דאע"פ שאין לבעלים טוה"נ מ"מ בידם שלא ליתנו לעני אחר אלא למכיריהם. ואף לדעת הרמב"ם עדיין יש לדון דשייך לומר אסחי דעתייהו כמבואר למעיין, ועוד מר"ל להירושלמי דמיירי בימות החמה ולמיפרך דילמא בימות הגשמים מיירי ואיכא טוה"נ לבעלים, ותו דמשכחת לה במציל לקרוביו דנוטל מחצה כדתנן בפאה (פ"ח מ"ו) וכמש"פ הרמב"ם שם (הלכה י"א) כמו שהעיר כבר בזה החת"ס בחי' לגיטין

ולפמ"ש על יסוד דברי התוס' דמאי דאסחי דעתייהו תלוי באיסור חזרת הבעה"ב משום מתנה מועטת יש לפרש את הירושלמי בדרך אחרת, דדוקא בכהן ולוי שכהונתם עולמית שייך לומר דבשביל שהוא מכירו ונותן לו תמיד הוי כמו שהבטיחו ליתן לו לפעלם ויש בו משום מחוסרי אמנה, אבל עני שאין עניותו עולמית ואפשר שיעשיר לא שייך לומר דכל שמכירו הוי כהבטיחו ליתן לו לעולם דלא פסיקא מילתא כלל שהרי אפשר שיעשיר, ואיזו הבטחה היא זו, אדרבא הרי זו קללה ולא ברכה ומיטס קא לייט ליה, והלכך כיון דלא הוי כהבטיחו אין בו משום מחוסרי אמנה ויכול לחזור בו וממילא לא אסחי שאר עניים דעתייהו וזהו דקאמר וכי יש מכר לעני שיבטיחו ליתן לו לעולם כמ"ע. וש"ס דילן פליג על סברא זו וס"ל דבעני נמי שייך הבטחה על הספק אם לא יעשיר ואמרינן התם בגיטין מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא ויש בו משום מחוסרי אמנה

עכ"פ חזינן דמהני רבוותא מהתוס' ורבנו יונה לא מוכח כלל דפליגי על רש"י בטעמא דהיסח הדעת דשאר כהנים ואדרבא לפמ"ש ממקום שבאנו עוד מוכח קצת להיפוך דס"ל כרש"י

ויעוי' בשמ"ה כתובות (דף ק"ב ע"א) שתפס כוונת רש"י ז"ל בדרך אחרת ודו"ק:)** לא מהני. אמנם יש לדחות קצת דיורש הוי כאביו ממש ודמי כבאיסורא אתא לידיה, אבל משמעות הדברים דלא סני ביציאה מרשות גזלן לחוד, עיי' ברשב"א גיטין (דף נ"ה) ובש"ך חו"מ (סי' שס"א ס"ק ג'), וכן להמ"מ דקאמר לה אליבא דהרמב"ם א"א לומר כן. דדעת הרמב"ם (פ"ה מגנבה ה"ג) דשינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קונה א"כ חזינן דאינו תלוי במה שבהיתרא אתא לידיה דהרי בכה"ג באיסורא אתא לידיה כמ"ש הקצוה"ח שם (סי' שנ"ג) וליכא סברא לומר דביציאה מרשות גזלן לחוד סגי [ודוחק לומר דלהרמב"ם תרווייהו אית ביה בשינוי רשות, וכשקדם היאוש אית בי' נמי טעמא דבהיתרא אתא לידיה]. ועי' על כ"ז בטוש"ע (סי' שנ"ג ושס"א) ובשעה"מ (פ"א מגירושין ה"א) וצ"ע בזה, והדברים ארוכים ואכ"מ

אכן אמרינן בביצה (דף ל"ט) ושל עולי בבל כרגלי הממלא אתמר מילא ונתן לחבירו ר"נ אמר כו' מר סבר בירא דהפקירא הוא ומ"ם בירא דשותפי הוא, איתיביה רבא לר"נ הריני עליך תרם כו' ומותרין בשל עולי בבל כו' ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך כו', ופירש"י מותרין בדברים של עולי בבל שעשו בני הגולה לפי שהפקירוהו לכל ישראל ונתנום להם ולא להיותם שותפים בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה. ובירושלמי נדרים (פ"ה הלכה ה') אמרינן על מתנ' דאיזה דבר של אותה העיר כגון הרחבה כיני מתניתא רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא, פי' ואינו יכול לאסור מפני שהיא של רבים. וא"כ ע"כ צ"ל דדרך הרבים לאו דשותפי היא דאל"ה יקשה כדפריך הש"ס בביצה. ולפי"ז משמע דסימטא של אותה העיר הוי כחצר השותפין ורה"ר דעלמא הפקר היא ולא קנין כולם, וא"כ עדיין יקשה בד' אמות דגט בסימטא של רבים או בצידי רה"ר דלא דחקי רבים שיש שם ד"א לכו"ע ומ"מ אינה של אותה העיר, ומכש"כ לפימ"ש הר"ן והריטב"א ר"פ הזורק דלמ"ד בב"מ יש ד' אמות ברה"ר ה"ל בגט וקידושין מועיל. [ואולם אינהו לטעמייהו ניחא דאית להו הפקר ב"ד אף להקנות. אך הריטב"א בתרי אנפי מתרץ לה ולתירוצא קמא אינו משום הפקר ב"ד עיי"ש]. וי"ל דלענין לאסור על חבירו שאני, ועיי' בנימוק"י נדרים (דף מ"ז ע"ב) שכ' באר שבאמצע הדרך כו' ואע"פ שיש בהם חלק לנודרים לא מקרי נכסים דידהו הואיל ויש לכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאלו הן של הקדש, ובפיה"מ להרמב"ם כתב וענין דבר של עולי בבל הדבר שיש. בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהן אעפ"י שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כ"א זכות מעט מאד שאין לאחד מהן שום רשות. אך בביצה הרי דיינינן לה אף לענין תחומין. ויש לחלק

ועיין בב"ב (דף ק' ע"א) ר"י אמר משום ר"א רבים שבררו דרך לעצמם מה שבררו בררו כו' ור"א רבים במאי קנו ליה בהילוכא, ומדקתני סתמא רבים שבררו משמע דלאו דוקא ברחבה של אותה העיר אלא אפילו בררו לרה"ר גמורה מה שבררו בררו ומדאמרינן שקנו בהילוך משמע שיש לכאו"א קנין בי' ולאו כענין של הפקר הוא דאל"ה לא שייך קנין ועיי' בשמ"ק. וכ"ת דא"כ לרבנן דפליגי עליה דר"א ואמרי אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק א"א לרה"ר להיות של שותפים שהרי לא החזיקו בה, ז"א דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בשדה זריעה אבל בדרך דלהילוך עביד מודו לר"א כדאמרינן התם מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך, ולאו דוקא בשביל של כרמים אלא ה"ה בכל דרך כמבואר בשמ"ק שם, ועי' בטוש"ע חו"מ (ס' קצ"ב) ובט"ז שם. אך למ"ש הרמב"ם שיש להם רשות מעט יש לצדד ועיי' ברש"י חולין (דף קל"ו ע"א) בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועיי' בסמ"ע וסי' תכ"ז סק"ז) דכיון דבני רה"ר קדירא דבי שותפי נינהו פשיטא דאין עליהם