דבר אברהם - א כג

**(אולם י"ל ששני הטעמים צריכין. דתרו"מ אמנם קנויים לכל הכהנים והלוים אבל חוץ מזה יש גם לבעלים קנין טובת הנאה, והלכך בנוגע לזכות שאר הכהנים שפיר מהני מאי דאסחי דעתייהו וממילא נשאר רק של מכירין, אבל לקנין טובת הנאה של בעלים אין זה שייך דאף לבתר דאכתי שאר כהנים דעתייהו אכתי יכולין הבעלים ליתנם למי שירצו ואפילו לאחד מן המתייאשים, וא"כ למה חשובין מכירין כמוחזקין ובמה זכו בזכות טוה"נ של בטלים. וע"ז כתבו התוס' דטובת הנאה הוי מתנה מועטת ואסור לחזור בו. ובזה אפשר דאי"צ קנין גמור אלא מכיון שאין הבעלים מעכבים בשביל טוה"נ שלהם סגי בהכי ודמי כאלו הפקירו טוה"נ כיון דגוף התרו"מ מצד עצמם הוי כבר של מכירין, ולכן לא איכפת לן כלל במה שיכול לחזור בו דכיון דאסור מיהא הוי מסתמא אינו מעכב זכיית המכירין. ובטעמא דתוס' לחוד נמי לא סגי דמה בכך שאסור לחזור מ"מ במה קנו המכירין וכמו שהקשה רבינו יונה, ולכן צ"ל דעיקר הקנין הוא משום דאסחי דעתייהו, ואיסור החזרה בא רק לסלק שלא יהא עיכוב לזכייה זו מצד הבעלים וכמ"ש. ובזה יתיישב נמי מה שעמדו בדברי התוס' החת"ס בחי' לגיטין ובס' חוסן ישועות לב"ב דא"כ דטעמא הוא משום דאסור לחזור במתנה מועטת למה לן לאוקמי בגיטין במכירי כהונה ולויה תיפוק ליה דהוו מוחזקין כיון דפסק להם בשעת הלואה ליתן להם תרומותיו ומעשרותיו אסור לחזור בו. ולפמ"ש אשה"ט דבטעמא דתוס' לחוד לא סגי וצריכין אנו גם לטעמא דאסחי שאר כהנים דעתייהו, ולכן במכירי כהונה שהכל יודעים דלדידהו יהיב שפיר אסחי דעתייהו אבל מה שפסק עמהם בינם לבין עצמם בשעת הלואה לאו כולי עלמא ידעי לה ולא אסחי דעתייהו

ועפיד"ז יש ליישב דברי רבנו יונה בשמ"ק ב"ב שם התמוהים וז"ל במכירי כהונה י"מ כו' והא דחשבינן הכא לחיים וקבה מוחזק אע"ג דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאישתחיט ומשום דס"ל כר' יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרינן בסוף פ"ב [צ"ל פ"ג] דגיטין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני עכ"ל ומזה נראה נמי דלא מפרש לה כפירש"י ותוס' רי"ד משום היסח הדעת דשאר כהנים. אבל דבריו ז"ל מרפסין איגרי שהרי בגיטין שם מבואר דלמאן דמוקי לה במכירי כהונה אי"צ לטעמא דעשו את שאינו זוכה כזוכה ואמרינן התם כעולא נמי לא אמרו כיחידאה לא מוקמינן. ולפמ"ש דעיקר הטעם דמכירי כהונה הוא משום דאסחי שאר כהנים דעתייהו וממילא הוי של מכירין אלא דעדיין יש עיכוב מצד הבעלים משום טוה"נ י"ל דהתם בגיטין ניחא דכיון שהבעלים הלוו את הכהן ואת הלוי על מנת לגבות מחלקם בודאי אינם מעכבים זכיית הלווים שלהם ואדרבא רוצים הם שיזכו בכדי לגבות חובם ולא גרע מהפקירו טוה"נ, והלכך במאי דאסחי שאר כהנים דעתייהו בלחוד סגי דליחשב כאלו באו ליד כהן ונתקיימה מצות נתינה. אבל הכא בב"ב לענין שיהא חשוב כמוחזק ולא ראוי בודאי לא סגי בהיסח הדעת דשאר כהנים דמ"מ הבעלים יכולין לעכב וליתן לאחר והיאך יחשב כמוחזק, ולא עוד אלא דס"ל לרבנו יונה דאף במה שאסור לחזור לא סגי אא"כ אינו יכול לחזור. ולכן כתב דהתרצן דהכא ס"ל דמכירי כהונה אינו יכול לחזור מעידנא דאישתחיט לפי שעשו את שאינו זוכה כזוכה, אבל התם בגיטין אי"צ כלל לזה כמ"ש. ומה שכתב כדאמרינן בסוף פ"ב דגיטין כו' לאו למימרא דהתם נמי טעמא דמכירי כהונה משום שעשו שאינו זוכה כזוכה הוא, אלא כוונתו היא רק דכי היכי דאמרינן התם במלוה כו' עשו את שאינו זוכה כזוכה ה"נ ס"ל לתרצן הכא במכירי כהונה

ובזה נ"ל עוד ליישב קצת מה שהוקשה לי בדברי התוס' דטעמא דמכירי כהונה הוא משום דבמתנה מועטת אסור לחזור והרי בגיטין רב הוא דמוקי לה למתני' במכירי כהונה ואיהו גופיה ס"ל בב"מ (דף מ"ט ע"א) דבמתנה מועטת נמי מותר לחזור בו, והיא תמיה עצומה מאד. [אח"ז שמעתי שכבר עמדו בזה האחרונים וביחוד האריך בזה בספר פרי יצחק להגאון מוהר"י בלאזער (נ"י) ז"ל ואין הספר תח"י לעיין בו]. ולדברינו יש ליישב, דהתם בגיטין באמת הטעם הוא רק משום דאסחי דעתייהו ולא הוצרכו כלל לאיסור חזרה שבמתנה מועטת, דמשום זכות טוה"נ דבעלים לא איכפת לן דודאי לא מעכבי דכיון דצריכין לגבות חובם אנן סהדי דוויתרו ודמי כאלו הפקירו משא"כ בב"ב דליכא למימר. הכי דלא מיירי בצריך לבעלים לגבייה הוצרכו לטעמא דאסור לחזור בו וכיון שכן כל כמה דלא הדר ביה חשיב כמוחזק כמש"ל. ונמצא דהתוס' לא קאמרי לה אלא הכא בב"ב אבל לרב בגיטין לא איצטריכו כלל להכי ולק"מ. אך עדיין אין דעתנו מתקררת בזה דהתוס' בדבריהם הביאו כא דגיטין ומשמע דבההיא נמי באו לפרש מטעמא דאסור לחזור. לכן נ"ל לתרץ קצת עפימ"ש השמ"ק ב"מ (דף מ"ט))** העולם אלא מן הבעל לחוד ונשאר לגבי אשה כחצר השותפין לקנות מאחרים והבעל הוי כאחר כיון שהפקיעו רשותו. אך יש לחלק דשאני מתנות כהונה שקנויים ממש לכל הכהנים ומשו"ה כי אסחו שאר כהנים דעתייהו ממילא נשאר של מכירין, אבל רה"ר הוי כהפקר והפקר אינו שייך לשום אדם והלכך אפילו נפקעה זכות כל העולם לא נעשה של זה האחד עד שזכה בו. אולם אפשר דרה"ר אינו כהפקר, דהפקר כל הקודם זכה בו ורה"ר אסור אף לקלקלו, הרי דיד רבים תפיסא ביה

ונ"ל דדבר זה אם רה"ר היא כהפקר או קנויה לכל בני המדינה פלוגתא דרבוותא היא דגרסינן בב"ק (דף קי"ג ע"ב) אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו א"ל אביי ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו א"ל אי לא דדמ"ד היכי מייאשי, ופירש"י כלומר מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוא ואין כאן שינוי רשות שבר"ה הן ושינוי מעשה נמי ליכא כו', והתוס' כתבו היכי מייאשי היה להם לתבוע בדין את כל אדם העוברים עליהם. הנה מבואר דלרש"י לא קני הכא ביאוש ולתוס' אלו הוו מייאשי הוה קני אלא דרבא הדר ליה דאי לאו דדמ"ד לא הוו מייאשי כלל. וכתב הרשב"א בחי' וז"ל הא דדחי שאני התם דאייאוש מרייהו מינייהו פי' הראב"ד ז"ל ואע"פ שאין היאוש קונה ושינוי גמור נמי אין כאן כו' יאוש עם השינוי הזה מיהת נקנה. ואינו מחוור בעיני. אלא נראה דיאוש ושינוי רשות איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים עכ"ל. ומשמע דהרשב"א והראב"ד לא רק לפרושי לאביי לחוד קאתו ורבא פליג ע"ז אלא דלרבא נמי היה קונה מה"ט אלו הוו מייאשי, ומפרשו לה כפירוש התוס' דהא דאמר רבא היכי מייאשי היינו שיכולין לתבוע ולא מייאשי בפועל הא אי הוו מייאשי היה מועיל, וכ"כ ה"ה (פ"ה מגזלה ה"ג) אליבא דדינא דבשמסרו לרבים מועיל עם היאוש. ועי' בלח"מ (שם ה"ב) דהה"מ מפרש כתוס'. והשתא אי אמרת דרה"ר הוי כהפקר ואינה קניינם של בני המדינה אין כאן שינוי רשות שלא נכנס עדיין לרשות אחר והיכי דן לה הרשב"א והה"מ כשינוי רשות, אע"כ ס"ל שהיא קניינם של כל בני המדינה ושפיר הוי שינוי רשות. אבל רש"י ז"ל שכתב שאין כאן שינוי רשות שבר"ה הן פליג ע"ז וסבר דרה"ר אינו אלא כהפקר וכ"נ דעת הראב"ד שבא עלה מטעם שינוי מעשה ולאו משום שינוי רשות. ואין לומר דלעולם ס"ל להרשב"א והה"מ דרה"ר הפקר היא ואפ"ה הוי שינוי רשות משום דהפקר נמי מועיל לענין שינוי רשות, דטעמא דשינוי רשות הוא משום דבהיתרא אתא לידיה ומועיל היאוש, עיי' במלחמות (פ' הגוזל בתרא) ובקצוה"ח לסי' שנ"ג), וא"כ אין אנו צריכין אלא יציאה מרשות גזלן ולא כניסה לרשות אחרת, דז"א דא"כ אמאי אין יורש קונה למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והרי מ"מ לאו ברשות גזלן הוא ובהיתרא אתא לידיה, וכי גרע מהפקר, אע"כ דבעינן כניסה לרשות אחרת וכיון דרשות יורש לאו רשות אחרת היא