דבר אברהם - א רלח

שניהם כגון ביבם יבמה יבוא עליה והמ"ע גם עליה, ולפי"ז כשם שהכהן צריך לחזר לברך אחר שכבר קראו לו מיהא כך צריך הישראל נמי לחזר להתברך וזה באמת נדחה מדברי הריטב"א הנ"ל. אבל בלא"ה נמי אין דבריו מוכרחים. דלאו כללא הוא דבכ"מ המצוה על שניהם, ואטו במצות צדקה והענקה ה"נ נימא דכשם שבעה"ב במצוה כך מצוה על העני והעבד לקבל והרבה כיוצא בהן, ודברי החרדים מיושבים שפיר כמ"ש

[ב] ובעיקר הדבר נ"ל ראיה ברורה דיש מצוה על ישראל להתברך מירושלמי מגילה (פ"ד הלכה ח') מובא בתוס' חגיגה (דף ט"ז ע"א ד"ה בכהנים) דאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם משום היסח הדעת, ואם נימא דאין שום מצוה על ישראל להתברך מאי איכפת לן בהיסח הדעת דידהו, אע"כ דעל ישראל נמי איכא מצוה להתברך ר"ל לכוון לקבל את הברכה בשעה שהכהנים מברכים כמש"כ ולהכי חיישינן להיסח דעתם. ואע"ג דרש"י במגילה (דף כ"ד) במתני' דכהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו כתב משום שמסתכלין בו ואמרינן בחגיגה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות ולא הביא טעמא דירושלמי וכבר עמדו ע"ז התוס' בחגיגה שם, מ"מ נראה פשוט דס"ל נמי טעמא דהיסח הדעת דהאיך יחלוק אירושלמי. ועיי' בטו"א שם שיישב דברי רש"י ז"ל דמוקים מתני' במקדש דאיכא טעמא דעיניו כהות ונ"מ אפילו בציבור שכולם זריזים ות"ח דלא מסחו דעתייהו כדאמר ר' חגי התם בירושלמי מ"מ אסור מטעמא דעיניו כהות. ולפי הבנת ההפלאה דמצוה דישראל דמיא ממש למצוה דכהנים וא"כ כשם שכהן אינו מצוה לברך אלא פ"א ביום כמבואר בר"ה (דף כ"ח ע"ב) ה"נ אין הישראל מצווה להתברך אלא פ"א ביום, י"ל עוד דמשו"ה נקט רש"י האי טעמא דעיניו כהות דנ"מ עוד לציבור שכבר נתברכו באותו יום פ"א דמשום היסח הדעת ליכא כיון שאינם חייבים עוד ומאי איכפת לן בהיסח דעתייהו ולטעמא דעיניו כהות ה"נ חיישינן. אבל לפי"מ שכתבנו דהמצוה שעל ישראל היא רק לקבל את הברכה בשעה שמברכין אותם אפשר וקרוב יותר לומר דלא שייך לפלוגי בזה בין נתברכו כבר ובין לא נתברכו עוד אלא דכל זמן שמברכין אותם חייבין הם לכוון לקבל עליהם את הברכה שהרי גם בפעם הראשונה לא היה עליהם חיוב להתברך ואין טעם לחלק בין נתברכו כבר פ"א ללא נתברכו עוד

[ג] וגם לפי דרכנו שהמצוה שעל ישראל היא רק לקבל את הברכה ולא לחזר אחריה עולים יפה דברי ההפלאה במה שכ' לתרץ את הר"י בתוס' שבת (דף קי"ח ע"ב). דגרסינן התם אר"י מעולם לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' וז"ל לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל. ותמה ע"ז בד"מ או"ח (סי' קכ"ח) מכתובות (דף כ"ד ע"ב) דאמרינן נשיאות כפים דאיסור עשה ופירש"י כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה, ותירץ דאפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבדו הוא עובר בעשה. והמג"א שם הקשם ע"ז דמאי חילוק הוא בין לבדו ובין עם אחרים ותירץ ההפלאה ע"פ הנ"ל דגם הישראל מחויב להתברך ובסוטה (דף ל"ח) אמרינן אמור להם כאדם האומר לחבירו פנים כנגד פנים א"כ זר העולה בין הכהנים לדוכן אינו מתברך שאינו פנים כנגד פנים וזהו איסור העשה ודוקא עם כהנים אחרים מיירי אבל כשהוא עולה לעצמו בשעה שאין הכהנים מברכים לא ידע ר"י מה איסור יש בדבר אם לא משום ברכה לבטלה. ודברים אלו שייכים גם לפי דרכנו שצריך הישראל לקבל הברכה ועם שאחורי הכהנים שאינם לפני פני הכהנים אינם בכלל ברכה כדאמרינן בסוטה שם ולכן העולה עם הכהנים אינו מקבל את הברכה. אבל לכאורה נראה דדרשא דפנים כנגד פנים אינה אלא אסמכתא מדרבנן אבל מדאורייתא יוצא בבר"כ אע"פ שאינו פנים כנגד פנים, דאמרינן התם בסוטה בית הכנסת שכולו כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכין אר"ז לאחיהם שבשדות איני והתני, אבא ברי' דרמב"ח עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה ל"ק הא דאניסי הא דלא אניסי, עיי"ש בפירש"י, ואי אמרת דמדאורייתא בעינן דוקא פנים כנגד פנים לכאורה לא שייך לפלוגי כלל בין אניסי ללא אניסי, אלא ודאי דרבנן הוא ולכן בלא אניסי שמראין שאין הברכה חשובה עליהם אינם בכלל ברכה כמ"ש רש"י ותוס' שם אבל באניסי לא. וכיון שכן מדאורייתא לא בעינן דוקא פנים כנגד פנים הרי אין הישראל העולה עם הכהנים עובר בשעה שהרי הוא מתברך. ואפ"ל דענין המ"ע אינו שייך להא דבכלל ברכה והמ"ע באמת אינו מקיים אלא פנים כנגד פנים אבל הברכה חלה באניסי, ודוחק הוא. אמנם לפי דרכנו יש ליישב קצת, דעיקר המצוה הוא לכוון לקבל הברכה וכיון שהוא מברך בעצמו אינו משים לב למה שאומרים הכהנים והוי כמו היסח הדעת לענין השמיעה. אך במג"א (סי' תר"צ ס"ק ו') לענין מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם ש"ץ אלא שומע ושותק כתב דבב"י הטעם דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא. ועיי' בפמ"ג בשם הא"ר שצידד לומר דהוא עצמו נמי אינו יוצא

ובדרך יותר מרווחת היה נראה ליישב דברי ר"י דבאמת ס"ל נמי כרש"י דזר שנושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו אתם ולא זרים, אך לשיטת ר"ת בתוס' מנחות (דף מ"ד ע"א ד"ה כל כהן) דכהן יחיד אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא בעינן שנים דוקא אפ"ל דהא דזר עובר בלאו הבא מכלל עשה הוא רק אם עושה כעין העשה ר"ל שמברך באופן שאם היה כהן היה בו עשה דהיינו בשנים אבל אם בירך ביחיד דבאופן כזה אין עשה בכהנים לא עבר אעשה כלל, ולכן לא ידע ר"י בזר העולה יחידי מה איסור יש בדבר אם לא משום ברכה לבטלה. אך לר"ת יש להקשות קצת אעיקר דינא דזר עובר בלאו הבא מכלל עשה, דלפי"ז צ"ל דכל הכתוב בפרשה זו הוא בדוקא ולעבור עליו בלאו הנשמע מכלל הן א"כ כהן יחידי שעונה לדוכן ה"נ יעבור בלאו הבא מכלל עשה דכה תברכו כתיב שנים ולא יחיד ולמה תיקנו חכמים שישא כפיו לעבור על ד"ת, ויש ליישב. אך המחוור בדעת הר"י כמ"ש המג"א דלית ליה כלל איסור עשה בזר הנושא את כפיו והא דאמרינן בכתובות איסור עשה היינו נמי משום ברכה לבטלה, והמג"א בא לתרץ רק דברי הר"י ולא לבאר כוונת הרמ"א וכמו שהבין הנו"ב (מהדו"ק חאו"ח סי' ו') במסקנתו, שכן מצאתי בספר האשכול הלכות ברכות כהנים וז"ל ואמרינן בפ' האשה שנתארמלה ישראל שנושא כפיו עובר בעשה איכא מרבוותא אמרו עשה ממש דכ' דבר אל אהרן וגו' כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ואיכא מ"ד מדרבנן ומשום ברוכי דלא מצי מברך והו"ל ברכה לבטלה עכ"ל, וברור לענ"ד שכן היא גם דעת הר"י ותו לא מידי

[ד] ובענין המצוה שעל ישראל להתברך הי' אפ"ל עוד שהוא משום דדרשינן אמור להם שצריך הציבור לקרות להם כדמתרגמינן כד יימרון להון ומזה מוכת שמחויב הציבור להתברך ולכן צריך לקרות לכהנים. ולפי"ז היה יוצא לן דבר חדש שאין חיוב על הציבור מה"ת להתברך אלא משנים אבל מכהן אחד אינו מחויב להתברך, (אפילו למאן דסבר דכהן יחידי מחויב לברך מה"ת], דאמרינן התם בסוטה נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים. וכיון דאין חיוב על הציבור לקרא אין ראיה שחייבין להתברך ממנו. ובזה א"ש מה שהזכרנו באות ב' דנקט ר"ש טעמא דעיניו כהות ולא משום היסח הדעת דירושלמי, דנ"מ בכהן אחד המברך דלטעמא דהיסח הדעת היה כהן אחד בעל מום נושא את כפיו דלהיסח הדעת ליכא למיחש כיון שאינם חייבים להתברך ממנו אבל טעמא דעיניו