דבר אברהם - א רלז

מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכום הרי הוא מפשר כו' זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר מה נן קיימין אם באומר כו' כי נן קיימין באומר מכבר לכשאשתה, ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת אר"א משייר כל שהו חולין כההיא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טמאה עם החולין ע"כ, משמע דדוקא משום איסור טלטול בשבת הוצרכו לומר דמשייר כל שהו חולין אבל בחול לא, ולהריטב"א אפילו בחול נמי צריך לשייר כי היכי דליהוו שיריה ניכרין ובדוחק צ"ל דר"א ואמר משייר כל שהו לאו אהך קושיא קאי אלא בעלמא קאמר לה דצריך לשייר כל שהו חולין והוא באמת משום שיריה ניכרין. ואפשר דזהו דמסיק הירושלמי ולא דמיין תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה, היינו דצריך לחולין כי היכי דתיהוי תרומה טמאה שיריה ניכרין. ואולם יש להתיישב עוד בדברי הריטב"א דשמא אפילו אי לא שייר כל שהו מיקרי לבתר ברירה שיריה ניכרין בשביל מה ששתה כבר, וצ"ע

ולכאורה קשה על שי' רש"י דחלה תרומה אלא דהוי דימוע מסוגיא דעירובין שם דאמרינן וסבר ר"י אין ברירה והתנן כו' ת"ש האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ר"י אומר מחולל, ופירש"י וכי סליק סלע בידי' אמרינן יש ברירה שזה שחילל מע"ש עליו דאי אין ברירה לא אמר מידי עכ"ל, ולשיטתו דאפילו אם אין ברירה התרומה חלה כה"ג אלא דהוי דימוע ה"נ יהא המעשר מחולל על איזה סלע שיהי' שבתוך הכיס אלא שהסלע מעורב בשאר הסלעים שבכיס ואין ברירה לבררו, ונהי דבגמ' אפשר לדחוק ולומר דלא פריך כלל ממה שהמעשר מחולל אלא ממאי דמשמע לי' להש"ס שהסלע היוצא נתפס בקדושת מע"ש אבל לפי פירש"י שכ' דלא אמר מידי דהיינו שאין המעשר מחולל קשה מדידיה אדידיה. ואולי חילול מע"ש שאני דצריך שיתפס הסלע בקדושת מע"ש והוא נעשה דמי המעשר וכיון דבשעת חלות הפדיון הוא מתערב ואינו מינכר אינו פודה, ואינו בוצרת הכסף בידך דוגמת ההיא דאמרינן בב"ק (דף צ"ח ע"א) נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי אפילו בשיכול להעלותו שהוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמני בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. ואין זה, אלא בדרך דמיון לפום רהיטא וצ"ע בזה. ועי' בספר חלק שני סי' כ"ז אות ח']. ועפי"מ שעמד בדו"ח שהזכרנו לעיל יש ניישב קצת וקצרתי, אחר זה מצאתי בס' יד דוד להגאון מוהר"ד מקארלין ז"ל ח"ב פ"ה בקונטרס ברירה שעמד בזה יעו"ש. [ומהרהר אני עוד דאפשר דרש"י ז"ל נמי סבר דאין התרומה חלה כל עיקר כיון שא"א להתברר, ומה שכתב וחייש כמא תרומה שתה ר"ל דלית לי' ברירה כר"מ לומר דהוברר הדבר דמה ששתה הוא חולין ומה שמפריש אח"כ הוא תרומה והיה עומד מתחלה לכך אלא חייש שמא שתה זה שהיה עומד מתחלה להיו תרומה דאין ברירה וממילא לא חלה התרומה כלל ושותה טבלים, וה"נ משמע לשון רבנו גרשום שהזכרני לעיל שכ' דלית לי' ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין כו' דאינו יידע מאי זה אוכל ונמצא שזה שותה טבלים, ועיי' ברש"י מעילה (דה כ"ב) ובתוס' שם, ועיי' בדר"ח שם שתפס דרש"י ס"ל כהר"י שבתוס' דהתרומה חלה]

וראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו טו"ט ודעת מהדו"ג ח"ב סי' קנ"ב שנשאל באחד שהיו לו ב' פרות מבכרות ומכר לא"י אחת ואמר לו זו שתלד ראשונה מכור לו וילדה אחת. ומסיק דאין ברירה ומ"מ פטורה מבכורה דכיון דאין ברירה א"כ הוי להא"י זכות בשתיהן דהרי מה"ט קיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן מכח כיון דאין ברירה הוי לכל אחד חלק בכולו, וא"כ אם אין ברירה הוי שייכות להא"י בכל בהמה ובהמה והוי יד עכו"ם באמצע. ולפי דברינו לא מוכחא מילתא דתחול אפילו עיקר ההקנאה מעיקרא די"ל דהקנאה על תנאי ברירה לא חלה כלל לדידן דקיי"ל אין ברירה, ואין זה שייך כלל לאחין שחלקו דבא להם בירושה ואם אין ברירה בודאי הוו שותפין בכולה ואינו ענין לכאן. ואולם להסוברים דלדידן דאין ברירה הוא רק מצד ספק בדינא הנה כשהיה הא"י מוחזק יש לצדד דפטורה וצ"ע ואכמ"ל

והיה שלום וברכה למעכ"ת כנפשו ונפש ידידו עוז הדוש"ת אשרו והצלחתו בכל לו"נ

סימן לא

ב"ה ב' י' אדר תרס"ג סמאלעוויטש. כבוד הב' החריף ושנון וכו'

[א] ע"ד מה שהעיר בדברי ההפלאה כתובות (דף כ"ד ע"ב) שהביא בשם ספר חרדים דכשם שמ"ע על כהנים לברך את ישראל ה"נ מ"ע על ישראל להתברך מן הכהנים, וע"ז העיר כ' דבחי' הריטב"א סוכה (דף ל"א ע"ב ד"ה מאי לאו) מבואר להיפוך דאין מצוה כלל על ישראל אלא על הכהנים דז"ל יכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כו' ואעפ"כ אי בעי הדר ומצלי אין בזה משים בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא אחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא עכ"ל. הנה מצאתי שכבר העיר כן בס' מנחת חינוך (מצוה שע"ח) עיי"ש, אבל לענ"ד אין מזה סתירה כלל, דאפילו לדעת התרדים דמצוה על ישראל להתברך מ"מ נראה דלא דמיא מצוה דרמיא אכהנים למצוה דרמיא אישראל. דעל הכהנים מצוה לחזר אחריה לקיימה לברך את ישראל, לא מיבעי לדעת רבנו מנוח מובא בב"י או"ח (סי' קכ"ח) דהא דאמרינן דאין הכהן עיבר כשאין אומרין לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצווים לברך את ישראל יאמרו להם או יחדלו, ומובאת שיטה זו גם במאירי מגילה (דף כ"ד ע"ב) עיי"ש, דלפי"ז בודאי החיוב על הכהן לחזר אחר ציבור לברך ואם לא חזר ולא בירך ביטל מ"ע, אלא אפילו לדעת רוב הראשונים שאין הכהן עובר כלל אלא כשיקראו להם לעלות עיי' בטוב"י שם מ"מ זהו רק תנאי בחלות החיוב דאין חיוב הברכה חל עליהם מעיקרא אלא כשיקראום לעלות אבל אחרי שכבר קראו להם מחויבים הם לחזר לקיים מצות ברכה ואם לאו ביטלו מ"ע, אבל על ישראל אין חיוב כלל לחזר אחר ברכת כהנים אפילו אחר שקראו לכהנים ואם יצא ולא שמע ב"כ לא ביטל מ"ע, אלא שהמצוה היא רק שאם הכהנים מברכים ישמעו ויכוונו לבם להתברך מהם, וכן מורה לשון החרדים (פ"ד אות י"ח) ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לקבל ברכתם כדבר ד' הם נמי בכלל המצוה עכ"ל. וא"כ אין סתירה לזה מדברי הריטב"א דכיון דאין מצוה על ישראל לחזר אחר הכהנים בכדי להתברך לא שייך לומר דלהכי הדר כהן דמצלי כדי להוציאם דמאי להוציאם שייך כשאינם מחויבים כלל לחזר אחר מצוה זו, ובמ"ש דמצוה דכהן הוא ר"ל דמצוה זו דחזרה אחר ברכת כהנים דכהן היא ולא של ישראל, והוא פשוט לענ"ד

הן אמנם שהגאון בעל ההפלאה נראה שתפס לדבר פשוט דמצוה דישראל דמיא ממש למצוה דכהנים, שכתב דאע"ג דבתורה אינו מפורש הציווי אלא על העושה מ"מ המצוה על