דבר אברהם - א רלו

יש ברירה אבל אם עיקר האיסור מן התורה אלא שעל ידי ביטול והפך לדרבנן לא, ודלא כמו שכתבתי לעיל (באות ב') ודלא כהמבי"ט שהבאנו שם כמו שדחהו השער המלך שם. ועדיפא מינה מוכח מסוגיין דאפילו בדבר שהוא מתחלתו דרבנן אלא שיש לו עיקר מן התורה נמי אין ברירה כבדאורייתא, דשי' ר"ת בב"מ (דף פ"ח) דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא ממעשר ואינו חייב אלא מדרבנן. וה"ה בתרומה כמ"ש הב"י יו"ד (ס' של"א) ועיי' במל"מ (פ"א הלכות תרומות הי"א), ולוקח יין מבין הכותים אחר גמר מלאכה הוא ואפ"ה קרי לי' הש"ס דאורייתא, ובע"כ דיש לו עיקר מה"ת שאני, כמבואר בתוס' בכורות (דף י"א ע"ב ד"ה טבלים) דתרומת דגן תירוש ויצהר קרי הכא דאורייתא אף דהוי לקוח ופטור מה"ת, וכן תירץ לה הריטב"א ב"מ שם משום דיש לו עיקר מה"ת, וה"נ מוכח להרמב"ם דסבר (פ"ב מהלכות מעשר ה"ב) כשי' ר"ת דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת. ויותר מזה כתבו התוס' עירובין שם (ד"ה מאן) לענין מעשר ירק דאע"פ שהוא מדרבנן מ"מ חשיב כדאורייתא דאין ברירה וז"ל כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב לי' כדאורייתא עכ"ל. וכיון שכן שוב הדרן לומר מדפסק הרמב"ם דאחר קריאת שם זו מהניא הפרשה מוכח דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל וכמש"כ

ולפי"ז ברביעית דידן שאמר הע"ה מה שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר יכול הכהן לאוכלו למ"ד אין ברירה לפי שאין ההקדש חל מעיקרו, ומ"מ נאמן הוא על התרומה משום דכשיפריש יהא קרב למזבח שנאמן הע"ה למזבח ששמרו אחרי שהקדישו אע"פ שבאמת עדיין אינו קדוש והלכך נאמן גם על התרומה משום גנאי מזבח

[ה] איברא דאכתי איכא למידחי ולומר דלא מוכח מהרמב"ם ז"ל דלמ"ד אין ברירה אין הרביעית נעשית קודש מטעמא דכתיבנא משום דדין הוא בעיקר התפסת או חלות ההקדש וקריאת השם דכל שאמר שאני עתיד להפריש ובאמת א"א הוא להתברר אין ההקדש וקריאת השם חלין כל עיקר לפי שאין זו התפסה וקריאת שם מצד עצמן או שדין הוא בחלות ההקדש ושם תרומה מצד עצמה שלא לחול בכה"ג דשפיר איכא למימר דאין זה חסרון בעיקר התפסת ההקדש וקריאת השם וחלין גם כה"ג ונשאר ההקדש מעורב אלא דבתרומה לחודא דאיירי בה הרמב"ם טעמא אחרינא איכא שלא תחול כלל. דאמרינן התם בעירובין והא שמעינן לר"ש דלית ני' ברירה [גבי יין הבא מבין הכותים] כו' רבא אמר שאני התם דבעינן ראשית ששיריה ניכרין א"ל אביי אלא מעתה כו' והתנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו כו' ר"ש אומר קרא השם שאני התם דאיכא סביביו ואב"א כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הגיד כו' [פי' ואית ליה לר"ש ברירה ומצד שיריה ניכרין נמי אין חסרון אלא דחייש לבקיעת הנוד] ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין מאי קאמרי לי' הכי קאמרי לי' לדידן בעינן ראשית ששיריה ניכרין לדידך אי אתה מודה כו'. **(הגה"ה. בתוס' (ד"ה ולמאי) כתבו וז"ל ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעיא ראשית ששיריה ניכרין הכי נמי הוה מצי למימרא לטעמא דברירה (לטעמא דאין ברירה). ובקצוה"ח לסי' ס"א סק"ג) כתב ליישב דלטעמא דברירה לא הוה מצי למימר הכי יעו"ש. אולם דבריו נדחין, דבפירוש הר"ח גרם באמת הכי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבברירה פליגי מאי קאמרי לי' הכי קאמרי לי' לדידן אין ברירה לדידך אינך מודה כו'. ומלבד זה דברי הקצוה"ח דחוקים ואינם פולים כפי' הסוגיא כמבואר למעיין:)** והנה בעיקר הדין בודאי בעינן ראשית ששיריה ניכרין כמש"פ הרמב"ם (פ"ג מהלכות תרומות הל' ה', והא דבהלכות מעשר דקיימינן ביה כתב הרמב"ם הטעם דאין ברירה ולא משום דאין שיריה ניכרין בשעת קריאת השם אפילו אי יש ברירה אע"ג דרבא בסוגיין קאמר הכי, הוא משום דלמאי דאמר ואב"א כו' הדר מטעמא דאין שיריה ניכרין והלכתא כלישנא בתרא וה"נ אמרינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין הכי דלמסקנא ליכא להאי טעמא והלכך למ"ד יש ברירה שפיר הלה תרומה. וטעמא דמילתא הוא כמ"ש הרשב"א בחי' לחולין שם ח"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמ"ד יש ברירה באומר שאמר עתיד להפריש מהני דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר ושיריה ניכרין הן למפרע אע"פ שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשפת שתיה עכ"ל. [וכל השקלא וטריא בסוגיא דעירובין נראה נמי דבהא היא אי כה"ג מיקרי שיריה ניכרין ולא בעיקר הדין. יעוי' ברשב"א חולין שם בסוף דבריו]. והלכך איצטריך הרמב"ם לטעמא דאין ברירה דאילו יש ברירה ממילא הוו שיריה ניכרין. ולפי"ז נמצא דזה שייך רק למ"ד יש ברירה אבל למאד אין ברירה הנה מלבד החסרון שבעיקר קריאת השם באופן שא"א להתברר אית בי' נמי חסרון דאין שיריה ניכרין והא בהא תליא דאי יש ברירה שיריה ניכרין ואי אין ברירה אין שיריה ניכרין, ומעתה אפשר לומר דמצד עיקר ההרמה של קריאת השם שהיתה באופן שא"א להתברר שפיר היתה התרומה חלה ונידונית כדימוע אלא דמטעמא דאין שיריה ניכרין אינה חלה כלל. והא דרש"י ז"ל פירש התם בחולין שהיין הוי דימוע תרומה אע"פ שאין שיריה ניכרין, י"ל דאזיל לשיטתו שכתב במכות (דף י"ט ע"ב ד"ה תרומה בעוקצה) דמתניתין דדמאי (פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' ומיחל ושותה פליגא אהא וס"ל דלא בעי ראשית שיהא שיריה ניכרין אע"ג דמתניתין ר"מ היא דסבר יש ברירה. ומזה נראה דרש"י ז"ל לא ס"ל כהרמב"ן בשם גאון ז"ל אלא דאפילו למ"ד יש ברירה אין שיריה ניכרין, ולפי"ז השקלא וטריא בסוגיא דעירובין היא בעיקר הדין אי סבר ר"ש דבעינן שיריה ניכרין או לא בעינן כלל שיריה ניכרין, וא"כ אלו הוו סברי ר"י ור' יוסי ור"ש דאוסרין דבעינן שיריה ניכרין לא מוכח מידי דסברי אין ברירה דאפילו אי אית להו ברירה שפיר אוסרין משום דאין שיריה ניכרין כדרבא, וכיון דהש"ס בחולין קאים השתא למוכח דהני תנאי דאוסרין סברי אין ברירה בע"כ דסבר הש"ס דכולהו ס"ל דלא בעינן שיריה ניכרין. והלכך שפיר כתב רש"י שהתרומה חלה. וכן מהר"י בתוס' עירובין כתב נמי שפיר דתרומה חלה משום דקאי התם אליבא דאביי ולא בעינן כלל שיריה ניכרין כמ"ש. ולפי"ז להרמב"ם נמי אע"ג דסבר דאין התרומה חלה כלל אין זה שייך אלא בתרומה דבעינן בה שיריה ניכרין משא"כ ברביעית דידן לקודש דלא שייך בה שיריה ניכרין שפיר י"ל דלמ"ד אין ברירה חל ההקדש והוי דימוע

ודרך אגב אעיר בזה על הריטב"א סוכה (דף כ"ג ע"ב) שהקשה ג"כ כקושיית הרשב"א דאין שיריה ניכרין והביא לתירוץ הרמב"ן ז"ל ודחהו ומסיק וז"ל ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמיך למשתי מיניה באמירה זו משום דלא קרא עליה שם מהשתא אלא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומה כלום ובשעת ההפרשה הא איכא ראשית ששיריה ניכרין והיינו דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפיר בשלא סיים מקום, וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא עכ"ל. וקשה טובא דממקום שבא להסתייע הוי פירכא לדבריו, דלפי דעתו דאין שיריה ניכרין אלא בשעת הפרשה לכאורה בודאי צריך לשייר קצת יותר משיעור התרומה בכדי דכשיפריש אח"כ ישאר גם מקצת חולין ויהיו שיריה ניכרין בשעת הפרשה, והתם בירושלמי (דמאי פ"ז ה"ב) אמרינן