דבר אברהם - א רלה

ישראל, וא"כ בע"כ אנו צריכין שוב לאוקמי מתני' כההוא תנא דסבר יש ברירה אפילו בדאורייתא א דלענין הקרבת מזבח ממשקה ישראל דאורייתא הוא כמבואר בחולין ודף צ' ע"ב) ודוכתי טובא

אך לפי"ז עדיין יקשה להרמב"ם ז"ל שפסק למתניתין באופן שכבר הקדישו כמש"ל ואיהו ס"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ א"א לרביעת קידש ליקרב למזבח ולמה נאמן על התרומה. אולם להרמב"ם אפ"ל דפליג ארש"י ז"ל בחדא מהנך תרתי, אי דסבר דתרומה הוי ממשקה ישראל כיון דמותרת לכהנים והלכך אפילו במעורב ולא הוברר אפשר ליקרב למזבח, אי דסבר דהא דאמרינן מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה אין פירושו משום דגנאי הוא למזבח כו' כמו שפירש"י אלא פירושו דכיון דנאמן על הקודש משום שנזהר בשמירתו ממילא תרומה נמי בטהרה הויא, והלכך אע"פ שאין הקודש קרב למזבח ולא שייך גנאי מ"מ נאמן היא על התרומה שהרי הע"ה חשבוהו לקודש ונזהר בטהרתו. ומ"מ לרש"י ז"ל נמי י"ל דא"ש אפילו למ"ד אין ברירה ואיירי שפיר כשהקדיש כבר את הרביעית אבל ייחדו לחוד איני נאמן על טהרתו אנא דמיירי שנא קרא עדיין שם על התרומה וא"כ איני מדומע כלל בתרומה וקרב לגבי מזבח. ולפי"ז שוב אין אני צריכין לומר דהרמב"ם פליג ארש"י. עכ"פ יצא לנו מזה דאין מקום נתי' כת"ר אליבא דרב אושעיא משום דחשיב כטמאים אליבא דרש"י ז"ל וכמי שנתבאר

[ד] ועתה על הראשונות אני חוזר למה שביארנו למעלה לתירוץ התוס' בחולין דמיירי בשאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש והויא הך ברירה כההיא ברירה דלוקח יין מבין הכותים. ובעקבות ידידי כת"ר הלכתי דאין זה שייך אלא למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה אין תקנה לכהן לאכול, וכן נראה קצת מדברי התוס', אבל באמת יש לדקדק טובא בזה. דהנה עיקר הטעם שלא ויכל הכהן לאכול הוא משום דכיון דאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש תו ההקדש והלכך למ"ד אין ברירה שא"א לברר את הקודש מן התרומה לשאר היין דיירוע קודש. אבל לענ"ד יש לפקפק טובא ע"ז, דבההיא דתניא הלוקח מן מבין הכיתים אומר ב' נונין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' ומוחל ושותה מיד דברי ר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש איסרין ומפרש לה הש"ס בכמה דוכתי דאיסורין השום דאין ברירה יש לחקור מה יהא דיני של יין זה לר' יוסי ור"ש אם חלה התרומה ע"י קריאת שם כזו שאינה מבוררת מעיקרא ומשים שא"א נבררה הוי דימוע או דילמא לדידהו לא קנה התרומה כלל בקריאת שם כזו לפי שאין ברירה ואין כאן דימוע כל עיקר

והנה רש"י ז"ל בחולין (דף י"ד ע"א) כתב וז"ל אוסרין אלמא לית לי' ברירה וחייש שמא תרומה שתה עכ"ל ומבואר שהתרומה חלה ע"י קריאת שם זו והוי תערובות, ולפי"ז בהא דדידן באומר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר אין תקנה לכהן לאוכלה למ"ד אין ברירה כיין דקודש מעורב בה. אבל התוס' בעירובין (דף לז ע"ב ד"ה אל לא מעתה) נראה שחולקין בזה, דאמרינן התם א"נ אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ה"נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום וכי תימא הכי נמי והתנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו ר' שמעון אומר קרא השם, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת וליפרוך הכי נמי אי הוי טעמא משום דאין ברירה וי"ל דאי טעמא משום דאין ברירה הוא אין תימא דודאי כיון דאין ברירה ה"נ דלא הויא תרומה כו' ומהר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה כו' וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אע"ג דאין ברירה עכ"ל. הנה מבואר שנחלקו בזה מהר"י ולישנא קתא שבתוס', ונראה דה"נ פליגי גם בברירה דשאני עתיד להפריש בלוקח יין מבין הכותים, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בדו"ח הערכה ד'. [ועיי"ש בדו"ח שהרבה לתמוה על שי' הסוברים דהוי תרומה, ויש לי בזה איזה הרהורי דברים ואכ"מ]. ומפירוש רבנו גרשום בחולין שם נמי משמע דסבר כתירוצא קמא שבתוס' שאין התרומה תלה כלל, ז"ל ור' יהודה אוסר כלו' מטעם זה אוסר דלית לי' ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין לפיכך אינו רשאי לאכול עד דיפריש כולו דאינו יודע מאי זה אוכל ונמצא שזה טבלים עכ"ל. וא"כ לתי' הראשון שבתוס' דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל הנה ברביעית דידן שאמר הע"ה מה שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר יכול הכהן לאוכלו למ"ד אין ברירה לפי שאין ההקדש חל מעיקרו, ומ"מ נאמן הוא על התרומה משום דכשיפריש יהא קרב למזבח שנאמן הע"ה למזבח אחר שהקדישו אע"פ שבאמת עדיין אינו קדיש והלכך נאמן גם על התרומה משום גנאי המזבח, ואתי שפיר גם לרב אושעיא ולהרמב"ם שפסק דאין ברירה. ונ"ל להוכיח דהרמב"ם קאים בהך שיטתא וס"ל כתירוצא קמא שבתוס' עירובין שאין התרומה חלה כל עיקר. דבהלכות מעשר (פ"ז ה"א) כתב מי שהיו נו מאה לוגין של יין טבול מן התורה ואמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה וו' מעשר ראשון יט' מע"ש לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות. אנא יפריש ואח"כ ישתה ואין אומרים זה שהניח בסוף כאלו לברר תחלה מפני שחיוב תרי"מ מן התורה ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאלו נברר עד שיברור עכ"ל וזהו משום דפסק כר"י ור"ש דאין ברירה וכרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה. והנה הרמב"ם לא נקט לא בלשון לא יאמר אדם ב' לוגין שאני עתיד כו' אנא יפריש ואח"כ ישתה כו' דהיה משמע דתקנה דלכתחלה קאמר האיך יפריש. אלא נקט נה בלשון דיעבד מי שהיו לו מאה לוגין כי' ואמר ב' לוגין שאני עתיד כו' ומ"מ מסיים ע"ז שיפריש ואח"כ ישתה אלמא דהשתא נמי יש תקנה לדבר בהפרשה, ואם נימא שהתרומה חלה והוי דימוע מה תועיל עוד הפרשה שאח"כ כיון דאין ברירה דילמא מה שהפריש הוא חולין והתרומה נשארה, אע"כ דס"ל דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל והיין הוי טבל כדמעיקרא ומשו"ה חוזר ומפריש מחדש

ולכאורה היה נראה לדין דשפיר יש תקנה בהפרשה שאחר קריאת שם זו משים דאע"פ שהתרומה חנה מ"מ מדאורייתא הרי בטנה ברוב חולין שכל מין במינו ורק מדרבנן בעינן ק"א, דקרא דתרומו חלבו ממנו דמיני' דרשינן דתרומה עולה בק"א רק אסמכתא בעלמא הוא, יעוי' בר"ש (פ"ב דביכורים מ"א) וברמב"ם (ס"פ י"ד מהלכות תרומות) והוא מבואר מש"ס בכ"ד, וכיון דהוי רק איסורא דרבנן משו"ה יש ברירה כמש"כ לעיל (אות ב'), יהא דר"י ור"ש אוסרין הוא רק לכתחלה, ר"ל שאוסרין להפריש בקריאת שם כזו לכתחלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. [ולפי"ז צ"ל דרבי יהודה ור"ש אף דתרווייהו כחדא אוסרין בכ"ז אין נדר האיסור שוה לשניהם, דלר"ש היא רק לכתחלה שאסור לתרום באופן זה אבל אם תרם שותה על סמך ברירה לר"י אפילו דיעבד נמי לא דאיהו סבר במנחות (דף כ"ב) דמין במיני אפילו באלף לא בכל והוי איסורא דאורייתא ואין ברירה אפילו בדיעבד]. ואע"ג דבעירובין (דף ל"ז ע"ב) אמרינן כי לית ליה לר"ש בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה הרי דחשבינן לברירה דשני לוגין לענין דאורייתא, י"ל דזהו רק דלכתחלה לפני הפרשתו וביטולו אלו באין להפקיע מכח ברירה את הדאורייתא ומשו"ה אסור לכתחלה, אבל אם עבר והפריש שבטל ברוב והוי רק דרבנן יש ברירה וההפרשה מבררת שתרומה עלתה. אבל כ"ז אינו דא"כ למה באמת פסק הרמב"ם דצריך להפריש דוקא קודם שהייתו אפילו בדיעבד דאיירי ביה לסמוך אברירה דאח"כ, אע"כ צ"ל דאע"ג דבתר ביטולו הוי רק איסורא דרבנן מ"מ אין ברירה גבי' כיון שבא מכת איסור תורה, דדוקא כשעיקר האיסור מדרבנן