דבר אברהם - א רלד

האיסור קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה, ועיי' בחי' הרשב"א קידושין (דף י"ז ע"ב), אמנם דחוק הוא דלפי"ז צ"ל דמ"ש התוס' שיאמר רביעית שאני כו' לאו בקריאת שם לקודש מיירי דהא כבר הוקדש אלא ר"ל שיסמוך דמה שיפריש הוא קודש, והוא דחוק מאד בלשון שיאמר רביעית שאני עתיד כו' אך כ"ז הוא רק אם נפרש שהע"ה הפריש את הרביעית סתם, אבל באמת אין אנו צריכין להכניס א"ע בברירה זו שרבו עליה החולקין והעוררין יעוי' בתוס' סוטה (דף י"ח ע"א ד"ה חזר) ובשעה"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"ד) והדברים ארוכים אכ"מ, ובפשוטו ניחא דמיירי שהע"ה בשעה שהקדיש אמד רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש והויא הך ברירה כההיא דלוקח יין מבין הכותים. והא דכתבו התוס' שיאמר בלשון עתיד ולא שאמר בלשון עבר כיון דקאי על הע"ה לאו דוקא הוא, שהרי בלא"ה נמי בע"כ אתה צ"ל דלא קאי על הכהן ר"ל שהכהן יאמר עכשיו רביעית כו', דא"כ ל"ל לכל הטורח הזה יפריש עכשיו ממש ולא יצטרך לברירה כלל, [אם לא נאמר דמיירי כעין ברירה דתמורה הנ"ל]. נמצא דלמאן דמפרש לה בייחדו אין קושיא כלל ועיקר קושיית התוס' היא רק למאן דמפרש לה שקידשה כבר

[ב] עוד כתב כת"ר ליישב קושיית התוס' דיכול הכהן לפדות את הנסכים דנסכים שנטמאו עד שלא קידשו בכלי שרת יש להם פדיון כמבואר במנחות (דף ק"א), וזהו רק לשמואל דס"ל התם דאפילו טהורים נפדים אבל לרב אושעיא דס"ל דוקא טמאים אבל טהורים לא יפדו לא שייך זה, ותירוץ התוס' שיאכל כהן ע"י ברירה נמי לא שייך לדידי' שהרי ס"ל לרב אושעיא בביצה (דף ל"ח) דאין ברירה. ע"כ תירץ כת"ר עפימש"כ רש"י בזבחים (דף פ"ח ע"א) דקמח שמדומע בו תרומה אין מביאין ממנו מנחות דלאו ממשקה ישראל הוא אע"פ שמותר לכהנים דבעינן שיהא מותר לכל ישראל, וא"כ הכא כיון דרביעית קודש מדומעת בתרומה הרי הוא פסול לנסכים והוי כטמאים שנפדיס גם לרב אושעיא, עכ"ד

הנה מש"כ דלרב אושעיא לא שייך תירוץ התוס' משום דס"ל אין ברירה נראה דאינו מוכרח. והיה בפשוטו היה אפשר לומר דאע"ג דס"ל לרב אושעיא להלכה דאין ברירה מ"מ הרי פלוגתא דתנאי היא הא ר"מ בגיטין (דף כ"ה) והא רשב"ג בחוליו (דף קנ"ה) דס"ל יש ברירה וא"כ איכא לאוקמי מתני' דחגיגה כוותייהו. אך אם נעלה בזה ארוכה לרב אושעיא עדיין תקשה לן שיטת הרמב"ם שמדבריו (פי"א מהלכות מטמו"מ הל' ד' ה') ומפירושו למשנה נראה דמפרש למתני' דהפרשתי רביעית שכבר הקדיש את הרביעית ולא רק ייחדה ופסק כוותה דנאמן גם על התרומה ולדידי' תשאר קושיית התוס' האיך יאכל הכהן שהרי פסק (פ"ז מלכות מעשר ה"א) דאין ברירה. ע"כ נראה די"ל דאליבא דרב אושעיא גופי' נמי ניחא מתני' ולא בעינן לאוקמי כתנא דסבר יש ברירה. דראיתי בס' לב אריה שהעיר דרביעית קודש בטלה ברוב, והוא מתמיה דאע"ג דמדאורייתא בטלה ברוב דהוי מין במינו מ"מ מדרבנן מיהא חד בתרי לא בטל, אולם ארווחנא בזה לחפצנו דלפי"ז עיקר האיסור שעל הכהן מלאוכלה רק מדרבנן הוא ובדרבנן הרי מודה רב אושעיא דיש ברירה כמבואר בביצה שם (דף ל"ח), וא"ש גם להרמב"ם דפסק נמי כר"א דבדרבנן יש ברירה כמבואר בדבריו שם (פ"ז מהלכות מעשר ופ"א מהלכות תרומות הכ"א). וכעין זה כתב המבי"ט מובא בשעה"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"ד) בסוף דבריו על מ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבה ה"ז) ב' שותפין שחלקו זה לקח י' טלאים וזה לקח תשעה וכלב כו' אם יש אחד מהן דמו כדמי הכלב מוציאו כו' ושארן מותר, והקשו עליו דבגמ' משמע דאין הוצאת אחד מהן מהני אלא אי יש ברירה והרמב"ם דס"ל אין ברירה בדאורייתא האיך פסק להא, ותי' המבי"ט דמדאורייתא כל הטלאים מותרים דזה שכנגד הכלב נתבטל ורק מדרבנן לא בטיל דבע"ח חשיבי ובדרבנן הרי ס"ל להרמב"ם דיש ברירה, וה"נ בנ"ד דכוותה

אולם אין דברינו אלו אמורים אלא לפי מאי דמסיק היש"ש בב"ק פ' הפרה בדיני ברירה דבדאורייתא אין ברירה בין לקולא בין לחומרא, ונמצא דרב אושעיא לאו ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן אלא ס"ל בהחלט דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מעיקר הדין, דאפילו מאן דס"ל אין ברירה הוא רק בדאורייתא, ולפיכך אין צורך לאוקמי מתני' כתנא דסבר יש ברירה דאפילו למאן דלית ליה ברירה מ"מ בדרבנן אית ליה, אבל לפי מ"ש הכ"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"א) דדוקא לחומרא אמרינן בדאורייתא אין ברירה והיינו משום דמספקא לי' הלכה כמאן ולהכי אזלינן בדאורייתא לחומרא וכ"כ הר"ן בגיטין ריש פ' כל הגט, ועיי' בצל"ח ביצה (דף ל"ח) שכתב ג"כ דלרב אושעיא מספקא ליה הלכתא כמאן, ולפי"ז תנא דסבר אין ברירה בדרבנן נמי לית לי' ברירה, א"כ בע"כ צ"ל דמתני' אתיא כהאי תנא דסבר יש ברירה. ומ"מ פסקו של הרמב"ם מיושב דסוף סוף הרי קיי"ל דבדרבנן יש ברירה משום ספיקא ויכול הכהן לאוכלה דלהרמב"ם נמי הוי ספיקא דהלכתא

[ג] ומה שתירץ כת"ר לפי דרכו לרב אושעיא דכיון שהוא מדומע בתרומה יפסל לנסכים משום דלאו ממשקה ישראל הוא והוי כטמאים שנפדיס גם לר"א ומשו"ה יכול הכהן לאוכלה ע"י פדיון, הנה אף כי דבר מושכל הוא הראוי למי שאמרו בכ"ז תיוהא רבא קא חזינא ביה. דבטעמא דמתני' דאם אמר הפרשתי רביעית קודש נאמן אף על התרומה אמרינן בחגיגה שם (דף כ"ה ע"ב) מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ופירש"י שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקודש יקרב למזבח, ואין זה שייך אלא כשהקודש ראוי למזבח משא"כ במדומע לפום מאי דקיימינן השתא לומר שאינו ראוי ליקרב למזבח הרי אין כאן גנאי ושוב לא יהא נאמן על התרומה כל עיקר, וא"כ נהפכה מערתא מיישוב לקושיא חמורה דאי בשהקדישו כבר מיירי למה נאמן על התרומה לדעת רש"י דמדומע בתרומה לא הוי ממשקה ישראל. ובאמת נ"ל דזוהי קושיית התוס' בזבחים שם (דף פ"ח ע"א ד"ה מן המדומע) וז"ל פי' בקונטרס מדומע דתרומה כו' ומההיא דחגיגה דקאמר אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן על התרומה לא שייכא לכאן דהתם לאו מדומע הוי שהרי אין מקדיש את הרביעית ואין קורא שם על התרומה בעוד שהיא בחבית אלא יחד ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום ויעשה אותה תרומה עכ"ל ואף שהתוס' לא פירשו בהדיא כדברינו בכ"ז לדעתי כוונתם למש"כ דע"כ צ"ל שהקודש ראוי למזבח ואי לאו הכי לא מהימן אתרומה, דאלת"ה אלא שבאו רק לומר בפשוטו דאין מההיא דחגיגה שייכות לכאן אבל לא רצו לומר דבשביל זה לא יהא מהימן אתרומה מאי שייכי דבריהם לכאן ומאי איכפת להו אם היה בההיא דחגיגה מדומע ואינו ראוי באמת למזבח ומי הכריחם ליכנס בדחוקים בכדי לאוקמי שהשביעית קודש ראויה למזבח, אלא ודאי דהוקשה להו על רש"י ז"ל כמו שכתבנו שאם היה מדומע ולא קרב למזבח לא יהא נאמן אתרומה וע"ז תירצו דמיירי שלא הקדיש עדיין את הרביעית. אך רש"י ז"ל גופיה פירש בחגיגה במתניתין שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה אם הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים משמע דייחדו לחוד לא מהני ועיי' בתוס' שם, ולכאורה סיפא דמתני' ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית נמי יפרש לפי"ז בהקדישו בשעת הגיתות והבדים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלא הוי ממשקה ישראל וכיון שאין הקודש ראוי למזבח למה נאמן על התרומה כנ"ל

ע"כ נראה דבע"כ צריך לומר כתירוץ התוס' חולין שיאכל ע"י ברירה וה"נ אפשר לקודש ליקרב למזבח ע"י ברירה שיפריש את הרביעית ויוברר שהיא קודש ולא תרומה והוי ממשקה