דבר אברהם - א כב

שלומי, ומ"ד אינו קונה דריש התם והשיב את הגזלה מכל מקום ונראה לומר דהפקעת המ"ע מהשבת גוף החפץ כשנשתנה [למ"ד שינוי קונה] אינה נובעת מקנייתו של גזלן לחפץ ואינה תלויה כלל בזה, אלא דאפילו אם הי' יצויר שלא קנאו הגזלן נמי בטלה המ"ע מהשבת החפץ שנשתנה דהא אשר גזל כעין שגזל אמרינן ונהי דאם לא קנאו לא הי' רשאי לעכב את החפץ לעצמו ולשלם דמיו אלא מחויב הי' להחזיר גופו דוקא דהא ממונו של נגזל הוא ולא גרע מאבדתו, אבל המ"ע של השבה שעל גוף החפץ לא הי' מקיים עוד דהא לאו כעין שגזל הוא ולא הוה עדיף לענין המ"ע מתשלומי דמיו, ולמאן דדריש והשיב את הגזלה מכל מקום קיימא המ"ע אף צ"ל גזלה שנשתנית. **(הגה"ה. ויש להעיר ע"ז מסוגיא דתמורה (דף ו' ע"א) דפריך על רבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים כו' אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא אשר גזל כמה שגזל, ולאביי האי אשר גזל מיבעי לי' על גזילו שלו מוסיף חומש על גזילו של אביו אינו מוסיף חומש, והוא תמוה טובא מאי פריך לאביי דלא ליכתב קרא דכאשר גזל ואנא ידענא דשינוי קונה משום אי עביד מהני אטו מדנפשין הוה אמרינן דשינוי מחדש קנין יותר מלפני השינוי הא מנא לן, והרי אי לאו קרא דכאשר גזל אם כעין שגזל כו' הו"א דהמ"ע של השבת גוף החפץ נמי לא פקעה מיניה ע"י השינוי ועדיין רביצא עלי' שיחזיר גוף החפץ והיאך הוה אמרינן אי עביד מהני ולבטל המ"ע. ואלו היינו אומרין דאפילו למ"ד שינוי אינו קונה מ"מ המ"ע של השבת גוף החפץ פקעה ע"י שינוי ודלא כמ"ש בפנים הוה אתי שפיר, דהשתא לאביי דאמר כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני הוה אמרינן לעולם דכל גזלן קונה לגמרי אלא דמשום דאיכא מצות השבה לא קני והלכך כי נשתנה דפקעה מצות השבה מעל גוף החפץ ממילא קני מצד מעשה הגזילה עצמה. אבל קשה לומר כן דמנ"ל דפקעה מ"ע אי לאו קרא דכאשר גזל כעין שגזל וצ"ע:)** ולפי"ז נמצא דהא דשינוי גמור קונה אינו גורם להפקעת המ"פ של השבת גוף החפץ. והלכך אין אנו ללמוד דשינוי קונה אלא לענין הממון אבל היכא שע"י קנין השינוי תתבטל ותפקע המ"ע שאלמלא קנין השינוי עדיין לא היתה מופקעת לא מצינו כלל דשינוי קונה ואדרבא נימא שלא יקנה ויקיים המ"ע. ולכן י"ל דאף שינוי החוזר לברייתו השתא לפני חזרתו מיהא הרי הוא משונה והוי שינוי גמור, אלא דמ"מ כיון דבידו לחזור ולסותרו וישוב להיות כעין שגזל ויקיים המ"ע עדיין לא פקעה מיניה מצות השבה ובעמוד וסתור והשב קאי, דלענין הפקעת המ"ע אין קנין שינוי כלל ולא אמרינן שיקנה ויפקיע. [ולפי"ז באתנן דס"ל לב"ה הם ולא שינוייהם י"ל דבחוזר לברייתו נמי שרי דהשתא מיהא משונה הוא. (וע' בסוף הספר בקונטרס "מסגרת זהב" לאאמו"ר הגאון הגדול זצ"ל שהעירני דספיקא דרבוותא הוא בשמ"ק ב"ק שם, ויש לי עכשיו איזה דברים בזה אבל אכמ"ל)] וא"כ הכא בשינוי החוזר לברייתו דרבנן דאיירו בי' התוס' כיון שע"פ תק"ח הפקיעו ממנו מצות השבה ממילא שינוי החוזר לברייתו קונה מה"ת דהשתא שינוי גמור הוא. וא"כ בתקנת מריש נמי דלר' זירא בב"ק (דף ס"ז ע"א) נשתנה שמו אלא שהוא שינוי החוזר לברייתו ה"נ כיון שהפקיעו חכמים מצות השבה קונה גם מדאורייתא. אך בעיקר הדברים הנ"ל הארכנו במק"א וסתרנום. ועי' במלחמות ריש פ' הגוזל בתרא ובנתה"מ (סי' שס"א סק"א) והדברים ארוכים ואכ"מ

ענף ו

ולענין קושית הראשונים בד' אמות היאך מועיל לגט נראה לי לתרץ עוד, דרשות הרבים היא רשות לכל העולם וקניינם והא דלא קנו ביה מטעם וצר הוא משום דהוי כחצר השותפין שאין קונין זה מזה שהרי אף למקנה יש בו רשות וחצירו שלו נמי הוי, וכיון שהיתה תקנת חז"ל להפקיע מד' אמות שלה רשות כל העולם וזה מהני משום הפקר ב"ד לכו"ע ממילא נשאר רק רשותה בלבד וקונה מדין חצרה ממש. **(הגה"ה. אח"ז הגיד לי הרה"ג מוהר"ר נתן נטע ז"ל אבד"ק ווישייאי ששמע ממו"ח הגאון ה"גדול" זצ"ל שתי' ג"כ הכי, וב"ה שכיוונתי לדעתו הגדולה:)** כדאמרינן בגיטין (דף ל' ע"א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש כו' ופריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה, ופירש"י כיון דמילתא דפשיטא דלדידהו יהיב אסחו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטו לידיה דהני עכ"ל, וכן פי' בתוס' רי"ד, והוא משום דתרומות ומעשרות קנוים לכל הכהנים ולויים וכיון דאסחו שאר כהנים ולויים דעלמא דעתייהו מינייהו ממילא נשארו של מכירין ואי"צ קנין, כעין שכתב הקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ד). וממה שכ' שם דבמתנות עניים אין זכייה לעניים עד שיזכו לא יקשה לן דתני במתני' נמי עני ואמאי מהני מכירין לענין עני, דנראה דדברי הקצוה"ח שייכים רק בהני מתנות עניים דכתיב בהו עזיבה ולא במעשר עני אפילו בימות החמה דכתיב בי' והנחת, יעוי' תוס' חולין (דף קל"א ע"א ד"ה מעשר). ועיי"ש דנתה"מ שכ' דרשות ביד בעלים להפקיר טוה"נ ונפטרו ממצות נתינה גם במתנות כהונה ואכמ"ל. **(הגה"ה. אמנם התוס' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב ד"ה הכא) נראה דלא מפרשי לה משום היסח הדעת דשאר כהנים, שכתבו וז"ל בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק עכ"ל, הרי דלאו משום היסח הדעת דשאר כהנים הוא אלא משום איסור חזרה דבעלים. איברא י"ל דתרווייהו חד טעמא נינהו ובע"כ ס"ל גם לתוס' טעמא דהיסח הדעת דשאר כהנים. שהרי דבריהם ז"ל צריכין ביאור, מה בכך שאסור לחזור מ"מ כיון דאילו הדר חזרתו חזרה אכתי אין הכהן מוחזק בו. כמו שעמד בזה כבר רבנו יונה בשמ"ק ודחה בשביל זה לדברי התוס'. ולכן היה אפ"ל דטעמא דאיסור חזרה והיסח הדעת דשאר כהנים חדא הוא. דמשום דאסור לבעה"ב לחזור ומסתמא יתנו למכירין דשארית ישראל לא יעשו עולה הלכך מסחי שאר כהנים דעתייהו, הא אי לאו הכי לא הוו מסחי דעתייהו כלל, ונמצא דגם להתוס' היסח הדעת הוא דמועיל למכירין שיהו מוחזקין ואיסור חזרה גורם רק להיסח הדעת שיבוא. אבל קשה להעמיס כוונה זו בדבריהם דא"כ עיקר חסר מן הספר ותו מאי האי דקאמרי ואע"פ שאם רנה כו':)** ואפילו לפי"מ שצידדנו לעיל (אות ה') לומר דעל נכרי לא שייכא הפקעה דהפקר ב"ד ורשות הרבים הרי קנויה לכל, י"ל דאין צורך כלל להפקיע הרשות מכל