דבר אברהם - א רכו

**(מירוח מיירי וגס אחר ראיית פני הבית שכבר נתחייב [משום דלא קתני בירושלמי ומכניסה לביתו כדקתני בבבלי] ומ"מ פקע איסור טבל ט"י עירוב בתבן, ולפי"ז נפשטה מכאן באמת בעיא דר"א דודאי פקע טבלא וליכא לאשכוחי תרומה במחובר אך זהו רק לפלפולא ולקושטא דמילתא צ"ע. כ"ז העירותי מקופיא וצריך להתיישב בזה

וזה לא כבר נדפס ס' עולת שלמה על ס' קדשים וראיתי בחי' למנחות בסוגיין שהביא למה שעמדנו לעיל למידק למ"ל לר' אבהו למימר שקרא עליה שם והרי בפשוטו הוה מצי למיבעי לענין איסור טבל אם לא פקע טבלא והאוכלה חייב או פקע טבלא ופטור, וע"ז העיר בס' הנ"ל דהא קיי"ל דגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה אסורין וכ"כ בשמ"ק שם (שנדפס בש"ס דפוס ראם) וז"ל פקע לה טבלא מיניה ולא להתירה באכילה שהרי גידולים טבל כו' אלא כלומר פקע טבלא מינה והויא לה כאלו לא טבלא וקרינא ביה ממנו ולא מן המחובר עכ"ל. אבל בר"ש תרומות (פ"ט מ"ז) מבואר דאף להתירה באכילה מיבעי לי' לרבי אבהו דילמא פקע מיניה טבלא, דתנן בתרומות שם המנכש עם הנכרי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל אוכל מהם ארעי, וכתב הר"ש וז"ל אע"פ שפירותיו טבל, שטבל היו כשזרען ואמרינן דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כו' אפינו הכי אוכל מהן ארעי וכמ"ד במנחות בפ' ר' ישמעאל מירוח הנכרי פוטר דלמ"ד אינו פוטר מדאורייתא אפי' אכילת ארעי אסורה אבל למ"ד פוטר ולא מיחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת ארעי לא גזור ואפילו גזיר כיון דשתלם פקע לה טבלא מינה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל גבי שבולת שמרחה ושתלה ואפילו למ"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במירוח ישראל דחייב מדאורייתא עכ"ל, הרי להדיא דלצד האיבעיא דפקע כבלא מותרת גם באכילה. ואי דתיקשי להר"ש דמתניתין היא בגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין וכ"ש עיקרן, צ"ל דלאותו צד האיבעיא דר' אבהו דפקע טבלא מתניתין דגדולי גדולין רק מדרבנן היא אבל מדאורייתא פקע טבלא

עוד העיר בס' הר"ל על מה שעמדנו לעיל ברש"י מעילה, ובמחכ"ת לא דק, יעו"ש

וחד מגדולי הכולל הוא ניהו ידידי הרב הגאון מוהר"ר אהרן דוד יפה נ"י העיר בסוגיין דאמרינן דשבולת שמרחה טבלא לה והרי תנינן במעשרות (פ"א מ"ז) אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל, ופירש הר"ש מן הקוטעין שבולות קטועות שלא נידשו. הרי דשבולת לא הוקבעה כלל ע"י המירוח. האומנם שהר"מ ז"ל מפרש התם לקוטעין בענין אחר אבל שאר הראשונים פירשו בשבולות. והיא קושיא עצומה. ואולי י"ל דטעמא דמתני' הוה משום דמסתמא אין דעתו למרח אלא את הנידוש ולא את השבלין, אבל היכא דפירש וכיוון למרח גם את השבלין הוקבעו ובהכי מיירי איבעיא דר' אבהו, וצ"ע:)** או לא, מי נימא דוקא בשתילה איבעיא לן דעדיפא או דילמא ה"ה עירוב בתבן נמי. עוד יש להעיר דלשיטת הראשונים דסברי דלא בעינן ראיית פני הבית אלא אם נקה אותה בלבד ולא עשה בה מירוח אבל אם עשה בה מירוח גמור א"צ לראיית פני הבית כלל, יעוי' בשטה מקובצת ברכות שם וב"מ (פי"ח) ועוד, ליכא לפרושי להירושלמי דמיירי אחר מירוח ולענין ראיית פני הבית אחר כך. ובכל זה יש להאריך כובא יצריך בירור רב ולא באחי אלא להעיר ואכ"מ]. וא"כ במעשר בהמה שאין הלידה וסוף שמונת ימים מחיבים אותו שהרי אפילו אם בשעת לידה ואחר שמונח היה של נכרי ואחר זמן עשייה קנאו ישראל הימנו נמי חייב כמבואר בשמ"ק בסוגין דבכורות בשם רבנו גרשום כמו שיובא להלן א"כ לעולם הוא כלוקח לפני מירוח ואי אפשר למילף פטורו ממעשר דגן ואצטריך קרא דכן תעשה לגופי', וסרה קושיית הטו"א ואין אנו נזקקין לתירוצו של הגאון בעל עמק יהושע דמשום חזר ולקחו הוא דאיצטריך קרא

[ד] ואחר שנתבאר שאין הכרח לזר מן הכתוב הבה ונראה דראיית המהריט"א אינה מוכרחת. ומתחלה נראה פנים לפי שיטת הריב"ם. דהנה להריב"ם יקשה לכאורה שיהא לקוח במעשר דגן פטור לפני מירוח מקרא דתבואת זרעך ואחר מירוח מהיקשא דמעשר בהמה, וכן במעשר בהמה יפטר בתרווייהו אחר זמן חיובו מקרא דכן תעשה ולפני זמן חיובו מהיקשא דמעשר דגן. ובטו"א בר"ה שם הקשה כן ושקיל וטרי ומסיק דעל מעשר בהמה לא קשה שיפטר גם לפני זמן עשייה ורק על מעשר דגן יקשה שיפטר גם אחר מירוח, משום דבאמת אין לומר כמ"ש ליתן את של זה בזה ושל זה בזה דא"כ ליכתבו תרווייהו בחד מינייהו במעשר בהמה ולילף אידך מיניה בהיקשא, א"ו דלהכי כתב רחמנא בכל חד מינייהו במעשר בהמה אחר זמן חיובו ובמעשר דגן לפני זמן חיובו משום דבדוקא הוא ולא לילפו חד מחבריה וכ"ת ליפטר גבי חד מינייהו לקוח בכל גווני חדא מקרא וחדא מהיקשא וגבי אידך לא ליפטר אלא בחד גוונא דהשתא אהני קרא ואהני היקשא בחד צד, ז"א דמאן מפיס הי צד לפוטרו בכל גווני והי בחד גוונא הלכך כל חד וחד תיקום בדוכתיה. אבל כ"ז לא שייך אלא במעשר בהמה דכתוב ביה שעת עשייה בהדיא י"ל דגלי קרא דבדוקא הוא ולא נילף מהיקשא מטעם הנ"ל אבל מעשר דגן דכתיב סתמא זרעך אלא דמצד הסברא אמרינן שהוא לפטור קודם מירוח דעדיין לא נתחייב א"כ נילף קודם מירוח מסברא ולאחר מירוח מהיקשא. זת"ד הטו"א

ונלענ"ד לומר דליכא למילף כלל אחר מירוח דמעשר דגן מכן תעשה דשעת עשויה של מעשר בהמה, לפי שאין ענין המירוח של מעשר דגן ושעת עשייה דמעשר בהמה דומין זל"ז אלא נפרדים הם לגמרי וליכא למילף מהדדי. דהנה הריב"ם בתוס' ב"מ כתב ביסוד שיטתו דלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע יעו"ש. וביאור דבריו דענין הפטור של לקוח הוא שאינו יכול לחייב את הלוקח דדוקא תבואת זרעך מיטבל ומתחייב במעשר אבל לוקח אינו מתחייב וכ"ז הוא בלוקח אינו ממורח שאיסור טבל צריך לחול עליו עכשיו ביד לוקח אבל כשנתמרח ביד בעה"ב וכבר נאסר אין אותו איסור נפקע במכירה שהרי אין ענין הלקיחה לרשותו צריך לחייבו עכשיו אלא הוא אסור ועומד כבר, ולא בא ענין פטור הלקוח אלא שלא יחול איסור מלקיחה ואילך ולא להפקיע איסור ישן. וזה אינו שייך אלא במעשר דגן שטובל וחל על התבואה איסור טבל לכן שפיר י"ל דאיסורא דמעיקרא שחל על התבואה עדיין רובץ גם עכשיו. משא"כ במעשר בהמה שאינו טובל ואין כאן שום איסור על גוף הבהמות אלא מצוה בעלמא היא דרמיא אקדקפתא דבעה"ב כמבואר בבכורות (דף נ"ז) לא שייך כלל לומר סברת הריב"ם דכיון שחלה כבר המצוה על בעה"ב תו לא פקעה גם מעל הלוקח ועדיין היא רובצת ממעיקרא דמאי שייטא דלוקח למצות שהיו רובצות אקרקפתא דמוכר. הלכך לעולם כשהוא קונה בהמה בין קודם זמן חיובו בין אחר זמן חיובו צריכה לחול על הלוקח מצות מעשר מחדש לפי שעכשיו נעשית הבהמה שלו, ונמצא שבמעשר בהמה אין מקום לחלק מכח זה בין לפני זמן חיובו ובין אחר זמן חיובו. והשתא הכי ליכא למילף כלל מעשר דגן ממעשר בהמה לפטור בו את הלוקח אחר מירוח כשם שפטור ממעשר בהמה הלוקח אחר שעת עשייה, דממעשר בהמה לא ידעינן אלא שלא תחול על הלוקח מצות מפשר עכשיו בשביל לקיחתו