דבר אברהם - א רכה

בו, דממעשר דגן ליכא למילף כלל כמו שיבואר. דהנה בסברת ר"ת דס"ל דלקוח פוטר במעשר דגן רק אחר מירוח ולא קודם מירוח נראה דהוא משום דס"ל דכיון דבשעת מירוח שהוא המחייב במעשר היה ברשותו של לוקח הרי הוא כתבואת זרעו ומתחייב אז במעשר מצד אותו המירוח כדמשמע בתוס' שם. אבל כשלקחו אחר מירוח הרי לא נעשה חיוב ברשות לוקח אלא שצריכין אנו לחייבו מכח המירוח שהיה ברשות מוכר לכן הוא פטור. ולפי"ז ענין הפטור של לקוח הוא שאין המירוח של חיוב שנעשה ברשות מוכר מועיל לחייב גם את הלוקח שבא אחריו, וממילא נשאר לעולם אבל לוקח כלפני מירוח דפטור דלא אתיא ליה שעת חיוב. וכל זה הוא רק במעשר דגן שהמירוח הוא דמחייבו אבל במעשר בהמה אין הלידה או יום השמיני מחייבים אותו במעשר אלא שכל זמן שהוא ראוי להקרבה הוא מחויב תמיד במעשר ויום השמיני עושה אותו רק ראוי להקרבה, וא"כ לקוח דמעשר בהמה הוי לעולם כלקוח לפני מירוח של מעשר דגן שהרי גם אחר הלקיחה יכול הוא להתחייב במעשר בהמה באותה שעה וליכא למילף ממעשר דגן שיפטר שהרי בכה"ג מעשר דגן נמי חייב ושפיר איצטריך קרא במעשר בהמה לגוף הפטור שלא יחול חיוב מעשר אצל הלוקח, וא"כ שוב מנלן דענין הלקוח מפקיע גם את החיוב מעל המוכר. ומכש"כ לפי"מ דמבואר בשמ"ק ב"מ בביאור סברת ר"ת וז"ל ולוקח מדאורייתא מחייב כו' והקשה ר"ת מהא דאמרינן בבכורות כו' ותירץ דהכא בשנתמרחו ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמירתן לוקח הלכך לוקח מישראל חייב עכ"ל, הרי נראה דטעם הפטור הוא משום שאין בו מירוח של חיוב. ולפי"ז נראה שאם היה אפשר להיות מירוח שני של חיוב אחר המירוח הראשון היה חייב גם לוקח אחר מירוח אם חזר ועשה ברשותו מירוח שני של חיוב, דדל מירוח קמא מהכא איכא מירוח ברשותו מחדש, אלא שאי אפשר הוא דכיון שכבר נעשה דיגון לא שייך ביה מירוח שני. ולפיכך אני אומר דלפי"ז אפשר דמשכחת לה גוונא שלוקח אחר מירוח יתחייב גם לר"ת ע"י מירוח שני ברשותו כמו שיבואר. דאמרינן במנחות (דף ע' ע"א) בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלא לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע ליה טבלא מינה. והיא בעיא דלא איפשטא, וכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות תרומות הכ"ו) שאם קרא עליה שם ועשאה תרומה הרי זו ספק תרומה שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו. ונראה פשוט דאי פקע שם טבל אינה חייבת גם אחר שתלשה עד שיעשה לה מירוח מחדש [אם יהני לה עוד מירוח. יעוי' בשמ"ק ב"מ פ"ח] דמירוח הראשון כבר בטל מינה בשתילה בקרקע, **( וא"כ הלוקח שיבלין ממורחין ושתלן וחזר ותלשן ומירחן י"ל דחייב במעשר דאורייתא מספק לר"ת דשמא פקע מירוח הראשון בשתילה וכי הדר ומירחן השתא מחדש הו"ל כאלו לקחן קודם מירוח ומירחן דחייב [ולכאורה נראה דה"ה גם בחיטים שמירתן וזרען וחזר ולקטן כההיא דאיבעיא לן לעיל מינה לענין עומר, עיי' ברדב"ז בפירושו לרמב"ם שם]. וכן נראה עוד לדעת רבנו יונה בר"פ אין עומדין שכ' דהא דאמרינן בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) תני רבי הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות מיירי לאחר מירוח. ונראה דדעתו ז"ל שע"י עירוב בתבן נסתר ונתבטל המירוח וחזרו להיות כלא נגמרה מלאכתן, ולפי"ז י"ל שאם חזר ומירחן אח"כ הוי מירוח גמור מחדש לכל דיניו, [אולם המעיין היטב בשמ"ק ב"מ שם יתבאר לו דיש להסתפק בזה כובא ואכמ"ל] ולכן י"ל שהלוקח דגן ממורח וערבו בתבן וחזר ומרחו חייב גם לר"ת לפי שיטת רבנו יונה שהרי יש כאן מירוח מחדש ברשות לוקח. [איברא דיש לפקפק על דברי רבנו יונה מההיא דמנחות שהזכרנו, דהכא פשיטא ליה דעירוב בתבן מבכל את המירוח היינו הדיגון של תבואה והתם אפילו בשתילה בקרקע איבעיא לן אם מבטלת, ולכאורה דבר פשוט הוא דשתילה בקרקע חשובה יותר לבטל את הדיגון מעירוב בתבן, ודוחין לומר דפלוגתא היא בין ש"ס דילן וירושלמי יש ליישב דרבנו יונה מיירי קודם שראה את פני הבית שעדיין לא נתחייב במעשר אז עירוב בתבן מבטל אח המירוח, אבל אם ראה כבר את פני הבית שכבר הוקבע למעשר אין עירוב בתבן מפקיע, וזוהי איבעיא דמנחות בשתילה כשמרחה וראתה את פני הבית שכבר טבלה דבכה"נ אפשר שאינו נפקע עוד. ולפי"ז מיירי הירושלמי נמי לענין להכניסה אח"כ לביתו אע"פ שלא הזכיר מכניסה זו, וכן נראה דבש"ס דילן בברכות (דף לי"א ע"א) וש"ד אמרה רב הושעיא גופיה להדיא לענין להכניסה אח"כ לביתו דמערים אדם י"ל תבואתו ומכניסה במוץ שלה. ויש להסתפק אם עירוב בתבן דמי לשתילה לענין איבעיא דמנחות או לא, ר"ל אם עירוב בתבן אחר מירוח וראיית פני הבית יפקיע טבלא כמו שתילה ותיהוי לדידן ספיקא דדינא הגה"ה. עפי"ז איכא למידק קצת בשמעתין דמנחות למ"ל לרבי אבהו למימר שקרא עליה שם הרי בפשוטו היה מצי למיבעי לענין איסור טבל גופיה אם לא פקע טבלא והאוכלה חייב או פקע טבלא ופטור. ונהי דבשעה שהיא מחוברת ליכא למיבעי שיתחייב כדמסיק הש"ס בתר הכי דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם מ"מ הרי איכא למיבעי בתלשה ואכלה לפני מירוח חדש לפי מ"ש דבודאי צריכה מירוח מחרש. ומזה היה נראה לכאורה דאי"צ מירוח מחדש ורק בשעה שהיא מחוברת מופקע מינה טבלא אבל מיד כשנתלשה חזרה לדיגונה ולטבלה, והלכך לענין איסור טבל ליכא למיבעי כיון דא"א לאוכלה. אלא בתלוש ממילא אין נ"מ דבתלוש חוזרת לטבלה, אבל בתרומה שפיר איבעי ליה כשקרא שם במחובר, אבל דחוק לומר כן דאמאי לא תיבעי מירוח מחדש. ועיי' מ"ש בפנים במוסגר

עוד נתעוררתי לדקדק בסוגיא דהתם דעלה דבעיא דרבי אבהו אמרינן אמרי ליה רבנן לאביי אם כן מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר לו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם. וקשה מאי מהני מה דגחין ואכיל הא מכל מקום לאו מחובר הוא שהרי אינו חייב על הלעיסה אלא על הנאת גרונו וההיא שעתא כבר הוי תלוש ואולי יש לומר בדוחק דמשכחת לה כגון שתחב עד בית הבליעה ואז קצצו, וגם על זה יש לדקדק עוד ואין להאריך. ועוד קשה לי ברש"י מעילה (דף י"ח ע"ב) בהא דגמרינן דאין מעילה במחובר חטא חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע כו' אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה כו' ובתלוש מן הקרקע, ופירש"י ובתלוש מן הקרקע דתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן עכ"ל. וקשה טובא והרי איבעיא ליה לרבי אבהו שמא חל שם תרומה במחובר בשבולת שמרחה ושתלה א"כ משכחת לה כבר תרומה במחובר. ומגוף הברייתא ליכא למיפרך מידי על רבי אבהו דאף דמשכחת לה תרומה במחובר כה"ג מ"מ שפיר גמרינן מעילה מזר האוכל תרומה דחייב חומש וזה ליתיה במחובר כדמסקינן בסוגיא דמנחות דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו, אבל על טעמא דרש"י ז"ל דליכא תרומה במחובר כלל קשה הרי משכחת לה כר' אבהו, ולמה ליה לתקוע א"ע לאיבעיא דרבי אבהו עדיפא הו"ל למימר דנא משכחת אוכל תרומה במחובר כמש"ל. ולפמ"ש בפנים במוסגר י"ל ע"ד פלפולא דרש"י מפרש ההיא דירושלמי ברכות דמרבה אדם דגן בתבן ומערים אותו לפוטרו מן המעשרות כרבנו יונה דאחר