דבר אברהם - א רכד

סימן כח

בענין לקוח במעשר

בהמה

[א] גרסינן (דף פ"ח ע"ב) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. וכתבו התוס' (ד"ה תבואת זרעך) שאם הדר מוכר וקני ליה מלוקח חייב במעשר, וכ"ה בר"ש פאה (פ"א מ"ו). ויש להסתפק במעשר בהמה שהלקוח פוטר בו ג"כ כדתנן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, האיך הדין אם חזר המוכר ולקחו אם חייב הוא במע"ב כמו במעשר דגן או לא

והנה מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות בכורות ה"י) שכתב הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או שנתנו לו במתנה הרי הם פטורים מן המעשר עד שיולדו ברשותו, משמע קצת דבמכרו וחזר ולקחו חייב כמו במע"ד, דאל"ה לאו כללא הוא דבנולדו ברשותו חייב שהרי איכא כה"ג דפטור. ומצאתי בשו"ת חמדת שלמה (סי' א') שכתב דממש"כ הרמב"ם הלוקח טלאים פטורים עד שיולדו ברשותו משמע דחזר ולקחם חייב דאל"כ עד שיולדו מיותר שכבר כתב ר"פ מ"ע להפריש מכל בהמות שיולדו לו. עיי' ברמב"ם (פ"ה מהלכות מתנות עניים הכ"ז) שכתב המפקיר כרמו וחזר וזכה בו חייב בלקט שכחה ופאה הואיל והיה שלו ועכשיו הוא ג"כ שלו קרינן ביה שדך כו' ומזה נראה ראיה לסברא הנ"ל. וכתב עוד בחיו"ד (סי' ל"א) שאין מקום לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה וחזר ולקחו חייב לשיטת התוס' גם במעשר בהמה. והא דאמרינן בבכורות (דף י"א ע"א) גבי פדיון פטר חמור שנכנס לדיר להתעשר ת"ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלוקח ושניתן לו במתנה פטור ממע"ב, ואי נימא דחזר ולקחו חייב הו"מ לאוקמי בהכי שחזר הישראל ולקחו מיד הכהן. ורש"י כתב להדיא שם שאפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או שהכהן נתנו לו פטור שהרי שנינו כו', ולשיטת התוס' צריכין לדחוק דאם חזר ישראל ולקחו פשיטא דשוב לא נקרא פדיון פטר חמור עכ"ד. ולפי"ז נראה דפלוגתא דרבוותא היא דלרש"י פטור ולתוס' חייב וכן מטין דברי הרמב"ם

אבל ראיתי במהרי"ט אלגזי פ"ח על מתני' דאין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו' שתפס בפשיטות שאם נולד ברשותו ומכרו וחזר ולקחו פטור ממע"ב, ומסתייע מש"ס ערוך בבכורות (דף נ"ו ע"א) תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסיל לה בלקוח כו' אלמא דאפילו חזר ולקחו פטור. אולם לפי"ז מסתימת הרמב"ם מוכח להיפוך דחייב ולא רק מדיוקא דלישנא בלחוד אלא מדלא הביא להאי דינא שהוא דבר המפורש בש"ס ש"מ שלא תפס כן להלכה. אך הא גופא טעמא בעי למה דחאה הרמב"ם ז"ל מהלכה אחרי שלא מצינו חולק בדבר

[ב] ונראה די"ל דאין ראיית המהרי"ט אלגזי מוכרחת ושפיר לא הביא הרמב"ם כן להלכה. ומתחלה נבאר מנ"ל להש"ס באמת לומר כן דשאני מעשר בהמה ממעשר דגן בזה, דילמא במע"ב נמי חזר ולקחו חייב דלא נתמעט לקוח אלא שלא לחייב את הלוקח ולא לפטור את המוכר כמו במעשר דגן וכסברת הגאון חמד"ש שאין לחלק ביניהם

ולכאורה היה נראה לומר, דהנה הוקשה לי למ"ל למילף לקוח וניתן במתנה במעשר בהמה מהיקשא דבנך כמבואר התם בבכורות תיפוק ליה מדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) עשר תעשר ב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן כו' ובמעשר דגן הרי כתיב תבואת זרעך ולא לקוח. ואפילו לרבא דאמר התם אמר קרא שנה בשנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר כבר כתבו התוס' בכורות (דף נ"ט ע"א ד"ה איתקוש) דרק לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אמר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הא בכל מילי איתקשו מעשרות זה לזה גם אליבא דרבא עיי"ש. ומצאתי שכבר עמד ע"ז הטו"א בר"ה (דף ח' ע"א). ובס' עמק יהושע (סי' כ"א) תירץ עפי"ד התוס' שהזכרנו דאילו חזר המוכר וקני מלוקח חייב במעשר דגן ואילו במעשר בהמה כה"ג נמי פטור. והשתא שפיר מוכח דמכרו וחזר ולקחו פטור במעשר בהמה דאל"ה קרא דבנך למ"ל נילף ממעשר דגן ובזה מיושב נמי דלא תיקשי גם להיפוך למה באמת במעשר דגן חזר ולקחו חייב נילף מהיקשא דמעשר בהמה דאפילו בכה"ג פטור. וכ"ת דמשו"ה לא ילפינן לה מהיקשא דמע"ב משום דמע"ב גופיה מהיקשא ילפינן לה ובקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ז"א דא"כ התינח למ"ד בתר מלמד אזלינן אבל למ"ד בתר למד אזלינן [יעוי' זבחים (דף ס' ע"ב)] מאי איכא למימר הא מעשר דגן חולין הוא, ואפילו תרו"מ חולין הוא לענין זה כמבואר בתוס' זבחים (דף נ' ע"א ד"ה אמר אמרה), ועיי' בשבועות (דף כ"ו ע"ב) חולין בקדשים לא ילפינן, ובמק"א דברנו מזה. [אולם במל"מ (פ"א מהלכות תרומות הי"א) הביא בשם המהרי"ט דתרומה ותרו"מ אינו נפטר כלל בלקוח ורק מעשר ראשין הוא דנפטר בהכי יעו"ש]. ולפמ"ש אשה"ט דאי אמרת מכרו וחזר ולקחו פטור במעשר דגן הרי הוא דומה לגמרי למעשר בהמה וא"כ קרא דתבואת זרעך לפטור את הלקוח למ"ל נילף כולה מילתא ממעשר בהמה, ומדאצטריך קרא ש"מ לגלויי אתא דלא נילף ממעשר בהמה וממילא חזר ולקחו חייב דתבואת זרעך הוא וליכא למעוטיה. וכ"ת כיון דכל עיקרא דמילתא דבמעשר בהמה פטור ובמעשר דגן חייב ידעינן ליה רק מזה מדאיצטרכי קראי ש"מ שחלוקין הן בדיניהן דלא למילף מהדדי א"כ מנלן דמעשר בהמה פטור ומעשר דגן חייב דילמא איפכא הוא דמעשר בהמה חייב ומעשר דגן פטור בחזר ולקחו, ז"א דכיון דלא ילפי מהדדי מסתבר טפי למימר דמעשר דגן חייב דתבואת זרעו הוא ובשביל שמכרו לא פקע מיניה שם תבואת זרעו דגם בשעה שהוא ביד הלוקח תבואת זרעו של מוכר מיקרי, אבל במעשר בהמה איכא למימר מדאצטריך קרא יתירא ש"מ דהיקשא דבנך הוא דמשעה שנראה לחיוב יהא דומה לבנך שלא יעשה לעולם לקוח וכשמכרו אע"פ שחזר ולקחו הרי נעשה בו לקוח ונתמעט משום דלאו כבנך הוא

[ג] אבל כל זה אינו, דהתינח לשיטת ר"ת בתוס' ב"מ (דף פ"ח) דלקוח פוטר במעשר דגן אחר מירוח אבל קודם מירוח לא, ונמצא שהוא דומה למעשר בהמה שאין הלקוח פיטר בו אלא בשעת עשייה שהוא זמן חיובו ואיכא למילף מהדדי ומדאצטריך היקשא דכן תעשה ש"מ דלפטור מכרו וחזר ולקחו הוא בא, וכן גם להיפוך בתבואת זרעך שפיר הוה מצי למילף ממעשר בהמה, אנא ש"מ דלא לילפו מהדדי כי היכי דלא נימא דחזר ולקחו נמי פטור, אבל לשיטת הריב"ם בתוס' שם דבמע"ד לקות פוטר דוקא לפני מירוח אבל אחר מירוח לא, וזהו להיפוך ממעשר בהמה שהלקוח פוטר בו רק בשעת עשייה ולא לפני שעת עשייה כמבואר התם בבכורות א"כ ליכא למילף כלל מהדדי ובודאי איצטריכי תרי קראי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מנ"ל במעשר בהמה דחזר ולקחו פטור דילמא לא מיעט הכתוב לקוח אנא שלא לחייב את הלוקח ולא לפטור גם את המוכר כמש"ל, ועוד דאפילו לר"ת עדיין לא מוכח דהיקשא דכן תעשה אתא לחזר ולקחו די"ל דלגופיה איצטריך דלקוח פוטר