דבר אברהם - א רכב
Dvar Avraham part 1 222 · דבר אברהם - א · free full Hebrew text
Open in the reader →אלא ממשמעותיה ילפינן דמומטום אינו בכלל בן מלידה, ולכן לפי המסקנת דפי שנים כאחד דאפשר לטומטום שימעט בחלק בכורה דרשינן מיניה שאינו ממעט אבל לההו"א דלא נ"מ מידי דלא שייך מיעוט בכורה כלל באמת לא הוה דרשינן ליה כלל ולאו יתורא הוא דאצטריך לכדדרשינן בבכורות ליוצא דופן שאינו נוטל חלק בכורה. ז"א דהתוס' בכורות שם (דף מ"ז ע"ב ד"ה וילדו) כתבו וז"ל תימא כיון דדרשינן קרא בבכור א"כ בפ' יש נוחלין דדרשינן טומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכורה דא"ק וילדו לו בנים כו' והאי דאינו נוטל פי שנים דריש מוהי' הבכור כו' ואמאי כולהו מילתא תיפוק ליה מוילדו לו כיון דמוקמינא ליה בבכור וי"ל דאי לאו דכתיבי תרי קראי הוה מוקמינן ליה דוקא בבכור דאינו נוטל פ"ש דהיה מסתבר לאוקמי בבכור שלא יטול חלק בבכורה מלהעמידו בפשוט שלא ימעט בחלק בכורה עכ"ל, והשתא אי אמרת דליכא קרא יתירא למעוטי טומטום א"כ לדבריהם באמת מנלן דטומטום אינו ממעט בחלק בכורה דילמא איצטריך קרא רק ליוצא דופן שאינו נוטל פ"ש, וכ"ת דממשמעותא דוילדו נתמעט נמי טומטום דילמא הוא רק לענין שלא יטול פ"ש דמסתבר וכדגלי כבר קרא דוהיה הבן הבכור אבל שלא ימעט מנלן, אע"כ דהוי כקרא יתירא למידרש מיניה למעוטי טומטום וכיון דמקרא דוהי' ידעינן כבר שאינו נוטל פ"ש בע"כ לומר דאתי למעוטי שאינו ממעט בחלק בכורה, וא"כ קמה קושייתנו וגם נצבה דלההו"א דפי שנים בכל הנכסים האיך הוה דרשינן להאי קרא
אבל אם נאמר דבמקום שאין אחין אין דין בכורה נוהג אשה"ט, דגם לפי ההו"א דפ"ש בכל הנכסים הוה דרשינן וילדו לו עד שיהיה בן משעת לידה למעוטי טומטום פשוט שנקרע ונמצא זכר, [דעל בכור ידעינן כבר מקרא דוהיה כו'] אלא שהיתה הדרשה והנ"מ להיפוך מהמסקנא דהיינו שאין שטומטום גורם ועושה דין בכורה לאחיו הבכור, כגון שאין כאן אלא בכור וטומטום שנקרע שאם היה הטומטום נידון כבן לעניני בכורה הרי יש כאן שני אחין והיה הבכור נוטל פ"ש אבל עכשיו שאין הטומטום נידון כבן לכל הדברים הכתובים בפרשה זו הרי הוא כמי שאין כאן אלא בכור בלבד בלא אחין ובטלה בכורה, ומכיון שנקרע הטומטום ונמצא זכר ויורש את אביו כפשוט הרי הוא נוטל חלק כחלק עם אחיו הבכור שלא ירדה כאן תורת בכורה מעולם. וא"כ מוכח מכאן שאין דין בכורה אלא במקום אחין ולא בבכור יחידי וממילא יוצא לו דין מחודש זה להלכה גם אליבא דידו דבכור יחיד וטומטום שנקרע ונמצה זכר עמו חולקין שוה בשוה מטעם הנ"ל
[ב] ולכאורה איכא למידחי ולומר דאין ראיה מכאן דאין בכורה אלא במקום אחין, די"ל דלעולם יש בכורה אפילו שלא במקום אחין ומ"מ גם לפי ההו"א שפיר אתי קרא דטומטום אינו ממעט בחלק בכורה, שאם היה הטומטום בן היה חלק הבכורה רק פי שנים בכל הנכסים והיה מגיע להטומטום שליש הנכסים אבל עכשיו שאין הטומטום חשוב כבן לענין בכורה הוי אחיו כבכור יחיד שהיה נוטל כל הנכסים ואז היה מחצה מדין פשוט ומחצה מדין בכור וא"כ נקצב כבר חלק הבכורה למחצית הנכסים וכשהטומטום נוטל חלק כפשוט מגיע להבכור תלתא רבעי ולטומטום רביע אחד. ויותר מזה צ"ל שלא יטול הטומטום אפילו רביע אלא שתות. דהנה לפי ההו"א דפי שנים בכל הנכסים בודאי לא היינו דנין שכל הפ"ש רק חלק בכורה הוא וחלק פשיטות אין לו כלל, דבמה גרע הבכור שלא יטול ג"כ חלק פשיטות, אלא שבזה היה נכלל חלק פשיטות וחלק בכורה ביחד ואם רצינו לעמוד על שיעורו של חלק הפשיטות שנמצא בהפי שנים שנוטל ישוער לפי מספר האחין אם מרובין או מועטין והנשאר שבפי שנים הוא חלק הבכורה, דהיינו שאם נפלו להם שלשים מנה ויש אח אחד עם הבכור שהבכור נוטל פי שנים עשרים מנה והפשוט נוטל עשרה מנה נמצא שבחלק הבכור יש עשרה של פשיטות ועשרה של בכורה, ואם יש כשרה אחין להבכור שאז הבכור נוטל לכי ההו"א עשרים מנה וכל אח ואח מן הפשוטים מנה אחד אז נמצא בחלק הבכור מנה אחד של פשיטות וי"ט מנה של בכורה. וא"כ כשהבכור יחידי. ונוטל כל הנכסים הרי הוא נוטל חלק פשיטות שלו בשליש הנוסף ואז יהי' כל הפ"ש מדין בכורה, וכשהטומטום ממעט רק בחלק פשיטות יטול רק מחצה מהשליש של פשיטות אבל הפ"ש כולם לבכור הם, ונמצא שהבכור נוטל ה' חלקים והטומטום שתות. אבל ז"א דדוקא לדידן למסקנא דפי שנים כאחד שאין חלק הבכורה קצוב אלא עולה ויורד לפי מספר האחין הפשוטים ולעולם כמה שהבכור נוטל הוי מחצה מתורת פשוט ומחצה מתורת בכורה ה"נ אפ"ל דכשהוא יחידי ונוטל כל הנכסים יש בזה מחצה של בכורה, [אם יש דין בכורה ליחיד], לפי שאנו רואין את הבכור כאלו הוא עצמו שני אחין, אבל לפי ההו"א דפי שנים בכל הנכסים הרי אין חלק הבכור שנוטל בכללותו [דהיינו פי שנים שנוטל בכלל בבכורתו ובפשיטותו] משתנה לפי ערך האחין ולעולם הוא שוה פי שנים בכל הנכסים אלא שחלק הפשיטות שצריך לנכות ממנו משתנה ועל פיו הוא דמשתנה שיעור הבכורה אבל כללא הוא דלעולם שני חלקיו של בכורה ושל פשיטות הם לא פחות ולא יותר משני שלישי הנכסים, נראה דלעולם אין חלק הבכורה משתרע אלא בשני שלישי הנכסים ותמיד הוא נקצב בשני פיות הנכסים ביחד עם הפשיטות, ולכן אפילו כשהוא יחידי ונוטל כל הנכסים מ"מ השליש האחרון שהוא נוטל אינו נכנס כלל תחת דין הבכורה דלעולם אין לדין הבכורה תפיסת יד ונגיעה עם הנכסים שלמעלה מב' שלישים, אלא בשני פיות הראשונים שנוטל משותפין בהם בכורה ופשיטות ומהם צריך לנכות חלק הפשיטות כמה שמגיע על שני השלישים והמותר יהא בכורה, אבל מה שנוטל השליש האחרון הוא משום פשיטות בלבד ולא פתיך ביה חלק בכורה כלל. נמצא שבשני השלישים שנוטל חלק בכורה שמשותפין בהם בכורה ופשיטות בודאי נוטל מחצה מהם בתור פשוט ומחצה מהם שהוא שליש בכל הנכסים מתורת בכורה, דבכורה קצובה היא לעולם לפי ערך בשני שלישי הנכסים. ולפי"ז ערך חלק הבכורה עולה ויורד לפי ההו"א בדרך מהופכת מלפי המסקנא, דלמסקנא כל מה שמרובה מספר האחין חלק הבכורה מתמעט ולההו"א להיפוך כל מה שהאחין מרובין מתקטן חלק הפשיטות שבהפ"ש וחלק הבכורה שבהם מתרבה, וכשהאחין מועטין מתרבה חלק פשיטותו וחלק בכורתו מתמעט וכשהוא יחידי חלק בכורתו מתמעט עד שליש. וא"כ אף כשהטומטום אינו בן לענין בכורה מ"מ אין כאן חלק בכורה אלא שליש בנכסים ואין נ"מ כלל במיעוטו או ברבויו. ויש להאריך עוד בזה, אך לפי דמילי דחושבנא נינהו ויארכו מאד בעריכתם נמנעתי והמעיין יעמוד עליהם
[ג] ואמנם לא כ"כ על ראיה זו אני סומך אלא שבעיקר הדבר מצד עצמו הסברא הישרה גוזרת דלא שייך ענין בכורה שקראו הכתוב פי שנים אלא כשיש חלוקה בין האחין, אבל כשאין שום חלוקה אלא שאחד יורש את הכל איזה מקום יש כאן לבכורה ולפי שנים. והיתה הסברא פשוטה בעיני מאד והסמכתיה גם לראיה הנ"ל עד שמצאתי בפ"ת חו"מ (סי' רפ"א סעי' ז') שכבר ישבו על מדוכה זו בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קע"ד), דהוה עובדא בא' שמת והניח בן ובת והבן הוא בכור ולבת יש שטר חצי זכר שהבכור טוען כיון שכתב ח"ז פשוט אטול אני ד' חלקים והבת חלק חמישית, שהרב השואל תפס לזכות הבת שאין דין בכורה אלא במקום אחין והביא ראיה ממה שבטומטום שאינו ממעט בחלק בכורה מצייר הרשב"ם בג' אחין כמש"ל והו"ל להרשב"ם לומר בקיצור כשאין כאן אלא בכור וטומטום ואם היה ממעט היה הבכור נוטל ב' חלקים אלא ודאי דלא זיכתה תורה חלק בכורה אלא בן בין הבנים, ושלשה גאוני הדור והשבות יעקב עמהם חלקו עליו. והגאון מוהר"ד אופנהיים ז"ל דחה ראייתו דלאו דוקא נקט הרשב"ם, וכתב שאין זה אלא מן המתמיהין לפרש שאם יש בכור ופשוט נוטל הבכור פי שנים וכשהוא עם טומטום