דבר אברהם - א רכ

חלל יוכיח שאינו אוכל וכשר לעבודה, ואי אמרת דחלל אינו חייב על עבודתו ואכילתו כזר אכתי איכא למילף ערל בק"ו מבע"מ ונידון הכי ומה בע"מ שאוכל מחלל ערל שחייב על אכילתו אינו דין שיחלל, והשתא ליכא למימר חלל יוכיח דהא חלל נמי אינו חייב על אכילתו. אבל ז"א דרק לחד פירוקא בסוגיא דפסחים בגוב"ח פטור מחומש משום דתרומה איקרי עבודה ואיכא למימר דרב חסדא דאמר דבר זה מתורת משה לא למדנו סבר כאידך פירוקא דרב ביבי התם. האומנם ראיתי בס' גבורות ארי לתענית שם שכתב דאפשר דאף רב ביבי לא פליג אלא אאכילת תרומה בגבולין אבל באכילת קדשי מקדש שהכפרה תלוי' בה מואכלו אשר כופר מודי דמיקרי עבודה אבל אין יסוד לזה לענ"ד. וראיתי להגאון מוהרמש"ך זצ"ל בס' משך חכמה פ' תשא שהביא מספרי פ' קרח שאכילת קדשים כעבודה למיטען קידוש ידים מה"ת, והמעיין שם יראה דבקדשי גבולין מיירי ונראה יותר דמדרבנן הוא ואסמכוה אקרא, וכן תפס הגאון מלבי"ם בביאורו התוה"מ. ועיי' בירושלמי תרומות שהבאנו לעיל (אות ט') ובשנו"א להגר"א ז"ל שם. ואדרבא מדברי תוס' אלו יש להראות פנים דחלל שעבד אינו חייב משום זרות כמו שיבואר דהנה כבר הזכרנו לעיל שהשעה"מ תמה על התוס' מסוגיא דזבחים ט"ז, דתנא רבר"י יליף דזר מחלל עבודה מק"ו דבע"מ ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל ולא אמרינן חלל יוכיח. וכן הקשו הרבה מגדולי האחרונים ז"ל. (ולעיל הראינו פנים קצת ליישוב דבריהם). גם בס' גבורות ארי לתענית תמה דבסוגיא דזבחים לא קאמר הש"ס חלל יוכיח והיינו טעמא דהא איכא נמי למימר כה"ג אונן וטמא בקרבן ציבור יוכיח שאינן אוכלין ועובדין אלא דאין זו פירכא דמה להנך שכן אינן מוזהרין תאמר בזר שהוא מוזהר כמ"ש התוס' שם. וה"ה דליכא למימר חלל יוכיח דחלל נמי אינו מוזהר. וא"כ ה"נ ליכא למילף ערל בק"ו מבע"מ דאיכא למימר אתחלת דינא הנך יוכיחו ואי משום שאינן מוזהרין הא ערל נמי אינו מוזהר והא התם לא קם לן האי ק"ו דזר מבע"מ אלא מה"ט שכן מוזהר דפריך התם מה לבע"מ כו' טמא יוכיח כו' הצד השוה שבהן שכן מוזהרין כו' אף אני אביא זר שמוזהר ואם עבד חילל, דאי לאו האי טעמא דשכן מוזהר איכא למימר הנך דאמרן יוכיחו, והתוס' שם נמי פירשו כן וסיימי דמה"ט צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתיא בק"ו. וכתב דהתוס' תענית נעלם מהם סוגיא זו. והנה הגבורות ארי דרב גוברי' רשאי ולנו קשה להלום. ויותר מזה שהתוס' בתירוצא בתרא אמרו דאיכא למיפרך מה לבע"מ שכן עשו בו קריבין כמקריבין והיינו ממש כלשון הסוגיא דזבחים דפריך נמי הכי והאיך נימא שנעלה מהם באותה שעה. ויותר מן התימה הוא שלא זו בלבד שדבריהם סותרים אלא שלא תפסו אף בסגנון ושגירת לישנא דהך סוגיא דבסוגיא דזבחים שנה לנו הש"ס לשון קצרה ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, והתוס' דהכא כאלו העקימו עלינו הלשון והאריכו בשפת יתר ומה בע"מ שמותר באכילת קדשים כו' ואפ"ה בע"מ אסור לעבוד עבודה ערל שאסור באכילת קדשים כו' אינו דין שאסור לעבודה, וי"ל חלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה, ואמאי סניא להו לישנא אם עבד חילל או לא חילל כבסוגיא דהתם. ושאלה זו האחרונה תשיאנו לומר דכוונה אחרת בדברי התוס' דבזבחים ודף כ"ב פ"ב) אמרינן ערל מנלן אר"ח דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי ומנלן דמחלי עבודה דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי, הרי דלא רק חילול העבודה אלא דגים עיקר האיסור לעבודה של ערל בשר לא למדנו מתורת משה אלא מדברי יחזקאל ואי לאו הכי הוה אמרינן דלא זו בלבד דערל אינו מחלל עבודה אלא דכשר אף לעבוד לכתחלה והנה הש"ס בזבחים ט"ז מיירי מחילול עבודה של זר ויליף בק"ו מבע"מ ובודאי ליכא למימר חלל יוכיח וכן כה"ג אונן וטמא בק"צ דמה לכולהו שכן אית מוזהרין משא"כ זר דמוזהר וה"ה נמי דליכא למלף חילול עבודה בערל מבע"מ שהרי ערל אינו מוזהר, ובהא הוא דקיימי התוס' זבחים שם למימר דליכא למילף ערל ואיצטריך להלכתא גמירי. והתוס' הכא בתענית אפשר שעמדו על ענין אחר לגמרי, דהיינו דקאמר הש"ס דאף עיקר איסור של ערל לעבודה לא למדנו מתורת משה כלל אלא מיחזקאל והיינו הך קרא דיחזקאל דמייתי הש"ס בתענית דמשתעי רק באיסור העבודה ולא בחילול, וע"ז הקשו התוס' דלאסרו בעבודה בלחוד מיהא אין אנו צריכין לקרא דיחזקאל וידעינן לה גם מתורת משה מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל ואפ"ה אסור לעבוד עבודה [כלומר מוזהר מלעבוד] ערל שאינו אוכל אינו דין שאסור לעבוד [כלומר מוזהר], וע"ז תירצו חלל יוכיח שאינו אוכל ואפ"ה כשר לעבודה, כלומר שאין בו אזהרה ועונש דזרות וע"ז ליכא למיפרך מה לחלל שאינו מוזהר שהרי ע"ז אנו דנין לענין ליתן אזהרה לערל. ובזה לשון התוס' מדוקדק יפה והכל בא על מקומו. ולפי"ז מבואר בדבריהם דחלל אינו באזהרה ועונש של זרות ודלא כהמנ"ח. וכן הגבורות ארי תפס נמי לדבר פשוט דחלל אינו מוזהר. איברא לפי"ז יש לשאול לשי' הרמב"ם דאף בנודע עבודתו כשרה ולהנ"ל אינו בזרות ובאזהרתו מאי איסורו שלא לעבוד לכתחלה. (ויש לעיין בחלל שנודע דודאי אינו נכנס במשמר שיתחייב מיתה לכמ"ש החינוך (מצוה שס"ט) דכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן במיתה)

ואגב אורחא נכיר על דבר תימה שבתוס' תענית הנ"ל שכתבו דבעל מום מותר באכילת קדשים כדדרשינן במס' קידושין וכל מנחת מחבת כו', והוא פלא דלמ"ל להסתייע מההיא דקידושין דמיירי בחלוקה וממילא ידעינן דאכלי וברי מקרא מלא הוא (ויקרא כ"א) כל איש אשר בו מום וגו' מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, ורש"י בזבחים שם הביא להאי קרא

ולפום מאי דכתיבנא לעיל דהך מלתא דחלל שעבד ביוהכ"פ שחל להיות בשבת אם חייב סקילה תליא בפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה יש ליישב מה שהערנו באות י"ג על המד"ר דבנואף כהן נמי איכא חילול שבת בכה"ג ואמאי נקט ישראל דוקא, דאפשר דר"ה אביו של ר"א סבר כמ"ד מתה כהונה ואין חילול שבת גם בכה"ג אלא בישראל נואף דוקא, או דקאמר לה הכי כי היכי דליהוי לכו"ע

ויש להעיר ע"ז כמ"ש בסוף אות ט' דליחשב התם בירושלמי תרומות עוד נ"מ שבין רב לר"י בעבודת חלל ביוהכ"פ דלר"י דהוי כהן לא חילל ולרב דיליף מברך ד' חילו והוי זר חילל, וצ"ע עוד בזה

[טז] עוד העיר בס' עונג"י על תירוצו להמד"ר ממש"כ הרשב"א בחי' לקידושין (דף ס"ו) שהקשה אמאן דיליף הכשר עבודות חלל מוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול מהא דאמרינן בקידושין (דף ד') וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין כו' וחילק דדוקא פסול חללות מקרי זרע אבל פסול ממזרות לא מקרי זרע ואם כן יש לומר דבפסול ממזרות עבודתו פסולה דלא מתרבי מזרעו אחריו. ולדעתי גם זה ניחא בפשיטות. דהן אמנם אילו לא הוה ידעינן דין ירושת כהונה לדורות אלא מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו אה"נ דלא הוה מרבינן עיניה גם ממזר לכהונה לפי שאינו בכלל זרעו, אבל באמת ירושת כהונה לדורות בלאו האי קרא נמי ידעינן לה משום דבכל התורה כולה הבן כולך אחר אביו [יעוי' במקנה שם], וממזר נמי בכלל זה שגם הוא הולך אחר אביו, קרא דוהיתה לו ולזרעו ליכא למעוטיה כלל דלא אתי אלא לרבויי אלא דכל עיקר פסולו של ממזר לכהונה הוא מק"ו מחלל, וא"כ נהי נמי דממזר גופיה א"א למילף הכשר עבודתו בדיעבד מקרא דלזרעו אחריו מ"מ. כיון שנתרבה מיהא חלל דעבודתו כשרה ממילא ה"ה גם לעבודת ממזר דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. והוא פשוט: