דבר אברהם - א ריח

ניתק) וז"ל ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא כו' ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהוייתו. יהא פירוש בהוייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך לכשיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא דכה"ג אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו דאיצטריך ואיצטריך הלכתא עכ"ל, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליונו שם. ונהי דמסתירת דבריהם איו תימא דבזבחים משמי' דר"ת קאמרי לה ואפשר דהתוס' נזיר פליגי עלי' ומגוף הסוגיא דזבחים לא מוכחא מידי כדפירשו לה התוס' התם בלישנא קמא וה"נ יפרשו לה התוס' נזיר, אבל מסוגיא דבכורות דמינה מסתייע ר"ת קשה אתוס' נזיר. אמנם נראה דמהתם לק"מ ואדרבא איכא לתמוהי לכאורה אר"ת דמסתייע מינה. דאמרינן התם (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה כו' ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הו"א לרעיי' קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הו"א היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו, ואין זה שייך כלל לענין התוס' נזיר ולהא דר"ת, דשפיר איכא למימר דאין סברא דאתא קרא למעוטי דבר שאינו אלא הלמ"מ והוא משום דקרא באפי נפשיה קאי ולא משתעי אלא ממידי דמפורש בתורה ולא ממילי דהלמ"מ, וכיון דאי לאו הלמ"מ לא ידעינן מקרא דאב מדיר את בנו בנזיר אפילו בישראל לא שייך לומר דאתא קרא דבני ישראל למעוטי עכו"ם מהאי דינא, וה"ה בההיא דר"ת נמי שייך למימר הכי דאין לומר דאתא קרא הוא בהוייתו יהא לרמוז על ההויי' דעולה שהיא רק מהלמ"מ, יעוי' בתוס' תמורה (דף י"ח ע"א ד"ה ניתק) וש"ד, משא"כ בההיא דבכורות דקרא לא תלי כלל בהלכתא דחמש חטאות מתות ולא סמיך עלה, דאפילו אי לאו הך הלכתא שפיר שייך דינא דקרא שאם אכל מחמש חטאות אלו לוקה מלא תאכלו ממעלי הגרה ומלתא באפי נפשה היא ולא אתיא הלכתא אלא למימר דמתות כמבואר, ומאי שייטא היא להא דר"ת דאי לאו הלכתא אין מקום לקרא דהוא בהוייתו יהא לעולה כמ"ש, וצע"ק

אמנם לקושטא דמילתא נראה דמסוגיא דנזיר לא מוכח כלל דאין סברא לומר דקרא קאי אהלכתא ולא קשיא מינה אר"ת, די"ל דכוונת הש"ס היא דבלאו קרא דבני ישראל נמי הוה ידעינן דאין העכו"ם מדירין את בניהם בנזיר דפשיטא הוא דכל הנמ"מ לא נאמרה אלא בנוגע לישראל ולא לעכו"ם וכן משמע מריש דברי התוס' שכתבו א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל, וכ"מ מחי' המאירי שם, ודלא כהבנת הגריוק"א ז"ל בדבריהם דבדרך כלל אמרו דלא קאי קרא אהלכתא, אלא שסוף דבריהם נוטין קצת לדרך אחרת, ויש לדחוק ודו"ק

אולם בנוגע לנ"ד להכשר עבודת ערל בר מן דין י"ל דלא שייך לכל זה ואפילו אי לא קאי קרא אהלכתא מ"מ כיון דכייל קרא להכשיר עבודת כל הפסולין מזרע אהרן ממילא אותן הפסולין מהלכה נמי ליתכשרו ולא יהו חמורין מפסולין דקרא. ויש להאריך עוד בכל הנ"ל אבל כבר נטילו הצדה יותר מדאי ואכ"מ. ועיי' בס' גבורות ארי לתענית (דף י"ז)

[יג] נחזור לדידן למה שהבאנו באות ו' דברי הס' עונג יו"ט שדחה דממד"ר דנקט וישראל נואף בא עליה ולא נקט אפילו בשכהן בא עליה לא מוכח דממזר הוי ככהן משום דאפילו אי לא הוי ככהן גמור אלא כחלל מ"מ אין כאן חילול שבת דחלל שעבד עבודתו כשרה. וכבר כתבנו דלדעת הרמב"ן זהו רק בספק חלל ולא בודאי, אמנם נראה עוד יותר דאף לאינך רבוותא דסברי דגם בודאי חלל עבודתו כשרה אין דבריו מוצקים ואישתמיטתי' דברי התוס' קידושין (דף י"ב ע"ב ד"ה אם הקלנו) שכתבו דחלל שעבד בשבת יש בזה חיוב מיתה עיי"ש אע"ג דבלא נודע שהוא חלל מיירי דלכו"ע עבודתו כשרה ואפ"ה יש בו חיוב מיתה דשבת, ונראה דטעמא דמילתא הוא משום דכיון דלכתחלה אסור לעבוד לא קאי עליה היתרא דבמועדו אפילו בשבת דזה נאמר רק לכהנים כשרים המותרים לעבוד לכתחלה ולא לחללים שאסורים לעבוד אלא שאם עבדו לא חיללו. ועדיפא מינה כתב השעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) לדייק מרש"י יבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשרה מ"מ זר ששחט קרבן ציבור בשבת חייב סקילה. ואפילו נאמר דהתם פטור מחיוב שבת כמו שהקשו עליו האחרונים ז"ל מכמה דוכתי, ורש"י ז"ל שכתב שם דשחיטה בזר כשרה וליכא משום זרות לא נחית אלא לענין זרות אבל באמת משבת נמי פטור, מ"מ לא דמי לחלל דשאני זר שהשחיטה כשרה בו לכתחלה וממילא קאי עליה נמי קרא דבמועדו אפילו בשבת משא"כ חלל אע"פ שעבודתו כשרה דיעבד מ"מ לכתחלה מיהא רביץ עליה איסורא שלא יקריב וא"א לומר דקאי עליה היתרא דבמועדו. וא"כ גם בכהן נואף בא עליה אם נימא שהוא כחלל יש בו חיוב שבת ומוכח מהמד"ר דממזר הוי כהן גמור ולא חלל

אך מצאתי בהפלאה לכתובות (דף כ"ג ע"א) שמיאן לומר דחלל שעבד בשבת חייב סקילה ועמד בדברי תוס' אלו אמאי יש כאן חיוב סקילה כיון דעבודתו כשרה, ותירץ דכוונת התוס' היא דמשכחת לה חיוב מיתה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת והיה החלל כהן גדול וכיון דכל עבודות יוהכ"פ אפילו בכהן הדיוט פסולות מכש"כ בחלל, כיון דחלל הוא אינו ראוי להיות כ"ג שלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה עכ"פ לכל מילי אין לו דין כהן וכש"כ שאינו כ"ג כלל וממילא דאיכא חילול שבת ביוה"כ שחל להיות בשבת עכ"ד. ולפי"ז חלל שעבד בשבתות כל השנה אינו חייב סקילה שלא חילל שבת וא"ש דנקט המד"ר ישראל נואף דאלו בכהן נואף אף דהוי חלל מ"מ ליכא חילול שבת כיון דעבודתו כשרה. אבל עדיין יקשה דמ"מ בכהן נואף נמי איכא חילול שבת אם יתמנה לכהן גדול ויעבוד ביוהכ"פ שחל להיות בשבת כנ"ל. ואולי משום שהוא דבר רחוק מיעוטא דמיעוטא והיה לו להאריך באופן שנתמנה לכ"ג ושחל יוהכ"פ בשבת לכן נקט בפשיטות בדרך קצרה שישראל נואף בא עליה דבכל גווני איכא חילול שבת

[יד] וראיתי בכ' באר יצחק (האו"ח ס' כ"ה) שתמה על דברי הפלאה אלו מסוגיין דמכות דנעשה כהן בן גרושה ובן חלוצה ח"א מתה כהונה וח"א בטלה כהונה מ"ד מתה כר"י שעבודת חלל כשרה ולמ"ד בטלה מסקינן ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ד' חילו וגו' ופירש"י דוקא גבי עבודת מזבח כשר בדיעבד חלל אבל גבי שאר עניים דינו כזר, הרי מבואר להדיא דאך במה דבעי דוקא כהן גדול והדיוט פסול ג"כ מהני בכה"ג חלל בעבודה עכ"ד. והנה ממ"ד מתה כהונה בודאי מוכרח שהחלל הוא כהן גדול אלא שאין להקשות מזה דאנן קיי"ל כמ"ד בטלה כהונה כמש"פ הרמב"ם כמש"ל, ולכן הגאון ז"ל יכול להקשות גם ממ"ד דבטלה כהונה דלדידיה נמי לענין עבודה מיהא הוי כ"ג. והבין בפירש"י דלענין עבודה דגלי קרא דברך ד' חילו הוי ככ"ג ורק לשאר מילי דינו כזר. אבל לענ"ד נראה שאין הדבר כן. דהנה כבר נתבאר למעלה (אות ט') דמ"ד מתה כהונה יליף הכשר עבודתו מובאת אל הכהן וגו' והוי כהן לכל מילי ולמ"ד בטלה כהונה דיליף מברך ד' חילו אינו כהן לשאר מילי אלא לעבודה, ונמצא דלמ"ד מתה כהונה גילה קרא דובאת כו' שהוא כהן וממילא עבודתו וכל מעשי כהונתו כשרים ולמ"ד בטלה לא עשאתו תורה ככהן אלא שהתירה את עבודתו למזבח. ויש לנו לחקור עוד בזה למ"ד בטלה כהונה נהי נמי דלכל מילי אינו כהן כלל מ"מ הך מקצת מיהא דאכשר ביה רחמנא דהיינו הכשר עבודתו מדין כהונה או לא, ר"ל דמה שעבודת חלל כשרה הוא משום דדיינינן ליה שכהן כשר עבד דאע"ג דלכל מילי אינו כהן לענין עבודה מיהא הוי כהן. או דילמא לעולם דיינינן ליה שיר עבד אלא דזר כזה שהוא מזרעו של אהרן ונתחלל עבודתו כשרה, והוא דין מחודש רק בעבודה דמהני בה זר כזה ולא בדין כהונה