דבר אברהם - א רטז

לא וכדפירש"י, ולמ"ד מתה כהונה צ"ל דיליף מובאת אל הכהן והוי כהן לכל מילי. והלכך הרמב"ם שהביא ובפ"ו מהלכות ביאת מקדש) דרשא דברך ד' חילו פסק כמ"ד בטלה כהונה. אלה הם דבריהם ז"ל המוצקים והברורים. והנה בטעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפילו עבד לאחר שנודע עבודתו כשרה כתב הכ"מ דמשמע לי' דכיון דלא אשכחן קרא דמחלל עבודה ואדרבא אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל. ונ"ל דאין לומר כן אלא למאן דיליף הכשר עבודתו מברך ד' חילו או מוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול, אבל למאן דיליף מובאת אל הכהן אין לומר דעבודתו כשרה גם לאחר שנודע שהרי עיקר הדרשה מוכיח להיפוך, דקאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה, מכלל דעכשיו לאחר שנודע אינו כהן דאל"ה לא הוי בימים ההם דוקא. [ובחפשי מצאתי שכעין זה העיר בס' באר יצחק (חאו"ח סי' כ"ה)]. וא"כ אשה"ט דמ"ד מתה כהונה לא ס"ל דטעמא דר' יהושע הוא מברך ד' חילו או מוהיתה לו ולזרעו אחריו אלא מובאת אל הכהן כו' כנ"ל ולפי"ז אין עבודתו כשרה אלא עד שנודע ולא אח"כ ולכן מתה כהונה, אבל מ"ד בטלה כהונה ס"ל דטעמא דר' יהושע הוא משום קרא דברך ד' חילו ומשו"ה לאחר שנודע נמי עבודתו כשרה, והכי פסק הרמב"ם כוותיה. אך לפי"ז קשה קצת דבירושלמי תשיב התם הרבה דברים שבין רב ור"י וא"כ ליחשב נמי הא דלרב אחר שנודע נמי עבודתו כשרה ולר"י פסולה]

[י] ובזה תסור מעל הרמב"ם ז"נ עוד קושיא אחת. דהנה זה כבר הקשיתי בזבחים (דף ט"י ע"ב) זר מנלן [דמחלל עבודה] כו' דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, ואמאי לא קאמר הש"ס חלל יוכיח שאיני אוכל ואם עבד לא חילל. ועתה מצאתי להשעה"מ (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש) שהביא לדברי התוס' תענית (דף י"ז ע"ב ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדני) שהקשו דנילף ערל מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה ותירצו דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה יכתב השעה"מ דמזה מבואר שדעתם כדעת הרמב"ם דגם בנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר"י בתוס' קידושין דאי ס"ל דלאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל. והקשה על דבריהם מזבחים הנ"ל דלא קאמר הש"ס חלל יוכיח. אבל לפי"מ שכתבנו ניחא דעד כאן לא אמרינן דלאחר שנודע עבודתו כשרה אלא למאן דיליף מברך ד' חילו. וא"כ אפ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל כר"י משום רבי ינאי דילפינן מקרא דיבאת אל הכהן כו' ולפי"ז עבד אחר שנודע עבודתו פסולה כמש"ל

אך כ"ז הוא רק לפי דרכו של השעה"מ דאין לומר חלל יוכיח אלא לשיטת הרמב"ם דאפילו נאחר שנודע עבודתו כשרה, אבל לכאורה נראה דלא כדבריו אלא דאליבא דכו"ע נמי קשה מכאן דאפילו לשיטת התוס' בקידושין דאין עבודתו כשרה אלא כשלא נודע י"ל חלל יוכיח, דנהי דזר שנודע איכא למילף דעבודתו פסולה מק"ו דבע"מ וליכא למימר לשיטה זו חלל יוכיח מ"מ יקשה לתנא דבי רבי ישמעאל זר שעבד ולא נודע שהוא זר דעבודתו פסולה מנלן דליכא למילף מבע"מ דחלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה בלא נודע. ועפי"ז יש מקום לצדד ולומר שהתוס' בתענית דקאמרי חלל יוכיח לא פליגי אתוס' קידושין ולא ס"ל כלל כהרמב"ם דאפילו נודע עבודתו כשרה, ומ"מ שפיר קאמרי הלל יוכיח משים דקיימי התם אהא דקאמר ר"ח דהא דערל מחלל עבודה מתורת משה לא למדנו אלא מקרא דיחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר כו', וע"ז מקשו התוס' אמאי נא למדנו מתורת משה מק"ו דבע"מ ולמ"ל למילף מקרא דיחזקאל ותירצו דחלל יוכיח, ואפ"ל דכוונתם היא כנ"ל דבנודע שהוא ערל באמת למדנו מתורת משה מק"ו דבע"מ דבהא ליכא למימר חלל יוכיח אבל הרי קיי"ל דערל מחלל עבודה בכל גווני ואפילו בשלא נודע וזה אין ללמוד מתורת משה דליכא למילף מק"ו דבע"מ דחלל יוכיח שאינו אוכל ואינו מחלל בלא נודע ולהכי איצטריך ר"ח לקרא דיחזקאל

ולכאורה יש לדחות ולומר דבערל א"א כלל לצייר לא נודע פסולו. דהנה הא דנודע ולא נודע לא איתפריש למי צריך להיות נודע אם לב"ד שיושבין בלשכת הגזית ובודקין אחר יחוסי כהנים או לכהן המקריב עצמו. ובירושלמי תרומות (פ"ח ה"א) גרסינן אר"י זאת אומרת הוה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה עד שיופסל בב"ד, ומזה נראה קצת דצריך שיהא מבורר ונפסק בב"ד. אבל מדברי הש"מ סנהדרין מובא בשעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) שכתבו וז"ל מיהו בפרק האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' משמע דכיון דידוע להמקריב עצמו כבר מיקרי נודע והכל במקריב תליא מילתא, והכי משמע מרש"י קידושין (דף ס"ו ע"ב) בעל מום דעבודתו פסולה מנלן שכתב דבעבד ביחיד הוי כנודע ובשוגג הוי כלא ידיע אלמא דבמקריב תליא מילתא עיי"ש. וצ"ל דמה שאמרו בירושלמי עד שיופסל בב"ד היינו בדלא ידיע למקריב גופיה ואנו באים לעשותו לנודע מצד הגדת העדים בעינן בב"ד דוקא, דמקמי הכי אינה עדות כלל ואין המקריב מחייב להאמינם קודם הגדה בב"ד שאינו נפסל אלא בב' עדים בפני ב"ד אבל בידוע למקריב גופיה אין אנו צריכין עוד לב"ד, דכל עיקרו של ב"ד לא בא אלא בכדי שעל פיהם יהא ידוע אח"כ למקריב. וא"כ בערל אע"ג דאפשר שלא יהא פסולי ידוע לב"ד מ"מ המקריב עצמו הרי יודע שהוא ערל וא"א כלל לצייר בו לא נודע אלא תמיד ידוע ליה ובזה אין אנו צריכין לקרא דיחזקאל דשפיר בק"ו מבע"מ כמ"ש ואמאי כתבו התוס' דחלל יוכיח, וע"כ צ"ל דס"ל כשי' הרמב"ם דחלל שנודע נמי עבודתו כשרה אבל ז"א דאה"נ דלדעת ר"ת בזבחים (דף כ"ב ע"ב תוד"ה ערל) דערל היא מימר לערלות דהיינו מזיד אבל שוגג שאיני מומר עבודתו כשרה לא יתכן גביה לא נודע כלל. אבל רש"י ז"ל ס"נ התם דערל שמתו אחיו מחמת מילה דאע"ג דאנוס הוא מ"מ עבודתי פסולה משום דמאוסה ערלה מצד עצמה וכדאמר הש"ס התם וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס כו' ולפי"ז אפילו בשוגג נמי עבודתו פסולה. וא"כ שפיר משכחת לה ערל שלא נודע ליה כגון שמל ונשתייר בשר החופה רוב גובהה של עטרה דמעכב את המילה והוא לא ידע שנשתייר ועוד כה"ג. [ולא עוד אלא דלכאורה נראה דאפילו כשהמקריב אומר שנודע לי שהוא ערל לא מהימנינן ליה בנוגע לאחרים דכיון דערל אסור בעבודה אין אדם משים עצמו רשע. יהא דאמרינן בגיטין (דף נ"ד ע"ב) דכי אמר כהן פיגלתי נאמן. צ"ל דמיירי באומר פיגלתי בשוגג או שאנו מתרצין דיבורי' הכי. אילם הכא נמי אפשר להאמינו ולתרץ דיבורו שנודע לו שהוא ערל אלא ששגג באיסור עבודתו עכ"ל]

[יא] אמנם לכאורה י"נ דאין לחלק כלל בערל בין נודע ללא נודע לענין הכשר עבודתו. דדוקא גבי חלל דמחד גיסא כתיב קרא להכשיר עבודתו ומאידך גיסא קראתי תורה מחולל משו"ה אמרינן דמה שפסלה תורה הוא בנודע ומה שהכשירתו הוא בלא נודע, חבל בערל ליכא למימר הכי דכיון שפסלה תורה עבודתו מהיכא תיתי לן לחלק כלל בין נודע ללא נודע דמאי שנא. וא"כ כיין דעיקר פסולו בנודע ילפינן הק"ו דבע"מ לא בעינן תו ילפותא ללא נודע ושוב אין לומר חלל יוכיח לשיטת הסוברים דחלל איו עבודתו פשרה אלא בלא נודע בלבד כנ"ל ובע"כ לומר שהתוס' בתענית קיימי בשיטת הרמב"ם וכמו שהבין השעה"מ. אבל ז"א דאמרינן התם בקידושין בעל מום דעבודתו פסולה מנלן אר"י אמר שמואל