דבר אברהם - א רטו

[ז] ומ"מ יש לקיים את הדבר קצת גם לשיטת הרמב"ן, די"ל דעד כאן לא קאמר הרמב"ן ז"ל דלא התירה תורה אלא ספק חלל ולא ודאי אלא לרבי טרפון דדן ליה להכשר עבודתו מדין חזקת כשרותו למפרע ומשוה מדותיו דבמקוה שנמדד ונמצא חסר נמי הדין כן. וא"כ שפיר יש לחלק בין ספק חלל שיש להעמידו על חזקתו למפרע ובין ודאי חלל דלא שייך לומר כן, ולהכי אמרינן דמה שהתירה תורה עבודתו הוא רק מטעם שמעמידין אותו על חזקתו ואינו שייך אלא בספק חלל ולא בודאי, אבל לר"ע דס"ל דבכה"ג לא מוקמינן כלל אחזקה למפרע ובמקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ה"נ אין לומר דמה שהתירה תורה עבודתו הוי מטעם חזקה אלא משום דחידשה בו תורה דין הכשר עבודה וממילא אין נ"מ בין ספק חלל לודאי חלל גם להרמב"ן, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע אפילו נמצא ודאי חלל עבודתו כשרה. ולפי"ז יוצא לן דלהלכה אין פלוגתא כלל בין הרמב"ן ושאר הראשונים בזה

ובזה תתיישב לי קושיא חמורה על שיטת הרמב"ן מהא דמכות (דף י"א ע"ב) נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ור"י נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דר"א ור"י קמיפלגי דתנן היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א אומר כל קרבנות שהקריב פסולין ורבי יהושע מכשיר מ"ד מתה כרבי יהושע ומ"ד בטלה כר"א, ולשיטת הרמב"ן דהכשר עבודתו הוא רק בנמצא ספק חלל יקשה אמאי הוי כמתה כהונה אפילו לר"י הרי עדיין לא מתה כהונה בודאי דעכשיו נמי עדיין ספק הוא והוי ספק מיתה. ועיי' במל"מ (פ"ז מהלכות רוצח ה"י) שכתב דספק במיתת כהן גדול הוי ספק כפרה ולא יצא עדיין מעיר מקלטו עיי"ש. ומצאתי שכבר עמד בזה הריטב"א ז"ל בחי' למכות שם וז"ל לימא בפלוגתא וכו' ושמעינן מסוגיין דפלוגתא דר"א ור"י אפילו בשנודע ודאי שהוא בן גרושה ובן חלוצה לא כמו שפירש במסכת קידושין דמיירי בשנודע בספק דהא כל הסוגיא בשנעשה בודאי בן גרושה ואפ"ה אמרינן דמד"א מתה כהונה כרבי יהושע עכ"ל. ולפי מה שכתבנו ניחא דהרמב"ן לא קאמר לה אלח אליבא דר"ט אבל לר"ע דקיי"ל כוותיה בנמצא בן גרושה ודאי נמי דינא הכי

ובזה מיושב נמי מה שהקשה השעה"מ ופ"ו מהלכות ביאת מקדש) על שיטת הרמב"ן מפסחים (דף ע"ב ע"ב) דמוקמינן לפלוגתא דר"א ור"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר דה"ט דר"י דתרומה אקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והתם ע"כ איירי בנמצא ודאי חלל דאי נמצא ספק חלל אינו משלם קרן וחומש דהמע"ה ומ"מ עבודתו כשרה. ולהנ"ל ניחא דאליבא דר"ע באמת עבודתו כשרה אפילו בנמצא ודאי חלל

[ח] עוד יש ליישב שיטת הרמב"ן בדרך אחרת ע"פ מ"ש הריטב"א מכות שם וז"ל וא"ת ולמ"ד מתה כהונה נהי שאינו נפסל למפרע מ"מ אין כאן מיתה המכפרת ולמה אינו גולה או למה חוזר וי"ל דפסול הנמצא המצערו חשיב לו כמיתה להיות מכפר עכ"ל, וא"כ אפ"ל להרמב"ן ז"ל דאע"פ שנמצא רק ספק בן גרושה אפ"ה כיון דמ"מ הוא נגאל מן הכהונה אע"פ שהוא משום ספק מ"ת מצטער והו"ל כמתה כהונה. ובזה יש ליישב מאי דקשה מסוגיא זו על דעת הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"י) דכהן שנמצא חלל ועבד אפילו מכאן ולהבא עבודתו כשרה, וקשה טובא דא"כ למה חשוב כמתה כהונה הרי עכשיו נמי בהכשרו הוא עומד כמו שהיה דכל הכשרו דלשעבר בדיעבד הוא והרי להבא נמי יכשר בכה"ג ולהנ"ל ניחא דכיון שהוא מתרחק מן הכהונה ומצטער חשוב כמיתה

אבל יש לפקפק ע"ז. דלכאורה דברי הריטב"א תמוהין מחד וצריכין טעמא, האיך חשיב צערו של כ"ג כמיתה מאי שנא צער זה דבן גרושה מצער אחר, ואטו נימא שאם אירע לכ"ג איזה צער אחר חשיב כמתה כהונה וישובו הגולים ממקלטם. ונראה דביאור הענין הוא דבמיתת כ"ג איכא תרי מילי חדא צער מיתה המכפרת ועוד שנפסקה כהונתו דאין כהונה לאחר מיתה. והנה הפסק כהונתו שמחמת פסול דבן גרושה ובן חלוצה שנמצא בו מדמי ליה הש"ס להפסק כהונתו שמחמת מיתה דכחדא נינהו והעיקר הוא מה שנפסקה כהונתו יהיה באיזה אופן שיהיה, אבל הוקשה ליה להריטב"א דעדיין חסר כאן תנאי השני שבמיתה שצער מיתתו מכפר ומנלן דהפסק כהונה בלא צער נמי מכפר, וע"ז תירץ דהכא נמי צערא איכא וחשיב לי' כצער מיתה. והשתא תו ליכא למיפרך מידי משאר צערא בעלמא שאינו משיב את הגולים דשאני התם אע"ג דצערא איכא מ"מ הפסק כהונה ליכא משא"כ הכא בנמצא בן גרושה ובן חלוצה דתרווייהו איתנהו ביה. ולפי"ז יצא לן דאין זה שייך להרמב"ם והרמב"ן, דלהרמב"ם אין כאן הפסק כהונה כלל דכמו דעד השתא היתה עבודתו כשרה בדיעבד ה"נ כשרה היא בדיעבד גם עכשיו, ולהרמב"ן דהוי רק ספק פסול אין כאן הפסק ודאי כבמיתה. ויש לדחוק

[ט] ומדי דברי בדברי הרמב"ם לא אמנע מלרשום בזה מה שנ"ל עוד ביישוב דעתו דלא תקשי עלי' מהך סוגיא דמכות שהקשינו. דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות רוצח הי"ב) פסק דנמצא כהן בן גרושה ובן חלוצה בטלה כהונה. וכתב הכ"מ בטעמו משום דבסוגיין מסקינן אליבא דר"א כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד מתה כר' יהושע ומ"ד בטלה עד כאן לא קאמר. ר' יהושע התם דכתיב ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה כו' אבל הכא אפילו ר' יהושע מודה, ופירש"י ופועל ידיו חרצה עבודותיו כשרות אבל לענין שאר דברים אינו כהן, ופסק רבינו כמ"ד בטלה כהונה משום דבפ"ג דקידושין אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ד' חילו ואתי כמ"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משמע בירושלמי פ"ח דתרומות עכ"ל. וביותר הוא מבואר ומוסבר במה"פ בירושלמי שם (הלכה א') דגרסינן תמן רבי יוחנן בשם רבי ינאי זה א' מג' מקראות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה, אמר רב ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשרה, על דעתיה דרב ובלבד כהן מקריב ועל דעתיה דר"י ואפילו כל כהן, [ופי' הפ"מ ובלבד כהן מקריב היינו דזהו רק לענין קרבנות ולא לשאר מילי, ועל דעתיה דר"י ואפילו כל כהן היינו דלכל מילי הוא ככהן]. **(הגה"ה. צ"ע לרב דסבר שאינו כהן לכל מילי אלא לעבודה היכי יליף ר"ט מבן גרושה ובן חלוצה למקוה, יעוי' בקידושין שם (דף ס"ו), נהי נמי דמקוה דמיא לבגוב"ח מ"מ מנליה לדמות לעבודתו נדמה לבגוב"ח לענין שאר מילי שאינו כהן למפרע וה"נ הטהרות שנעשו ע"ג טמאות. וצ"ל דזהו רק לדידן אבל לר' טרפון באמת לשאר מילי נמי הוי כהן דמוקמינן ליה אחזקתיה ולא גרע ממקוה:)** ולפי"ז לר' יוחנן דיליף מקרא דבאת אל הכהן כו' הוי כהן לכל מילי ולהכי לרבי יהושע מתה כהונה ולרב דיליף מברך ד' חילו שאינו כהן אלא לענין קרבנות ולא לשאר מילי בטלה כהונה אפילו לרבי יהושע, וזהו דקאמר הש"ס בבבלי ומ"ד בטלה כהונה ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ד' חילו כו' אבל הכא אפילו ר' יהושע מודה, ר"ל משום דברך ד' חילו לא קאי אלא על קרבנות אבל להחזיר את הגולים