דבר אברהם - א ריד

ביאה לא פלגינן בה לאסור שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בקידושין בפרק י' יוחסין כהן הבא על אחותו כו' חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל לא בגמר ביאה עכ"ל הרשב"א ז"ל, הנה עמדו ז"ל במה שהקשינו, והרשב"א ז"ל נראה דהוה ניחא ליה באמת לומר דבגמר ביאה הוי חללה ולפרש דברי הש"ס קידושין דמאי ביאה ראשונה היינו העראה וגמר ביאה נידון באמת כביאה שניה והוא כמש"כ, אלא דלפי תירוץ הי"מ קאמר דבעינן ביאה שניה דוקא. והשיטה ישנה דמסתייע מסוגיין לתירוץ זה ולא דחי לה מאי ביאה ראשונה העראה י"ל דהוקשה להו דבהעראה גרידתא נמי איכא תרי ביאות כניסה ויציאה וא"כ בכניסתו בהעראה תיהוי זונה וביציאתו תיהוי חללה, ודחיקא להו לאוקמי שפירש באבר מת. ובאמת מזה צע"ק על הרשב"א. גם בריטב"א קידושין (דף ע"ז) כתב וז"ל אמר רב אשי הלכך כו' וכ"ת ואמאי והא בהעראה בעלמא נעשית זונה כדאיתא ביבמות וכיון דכן כי גמר ביאתו הויא כפסולי כהונה ונעשית חללה, הא לא קשיא לפום מאי דכתיבנא בפ"ק דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה ומחייב כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה הלכך בגמר ביאה הויא זונה עכ"ל. ותירוצו צע"ג מה זה ענין לדעתו על גמר ביאה דזה שייך רק בקידושין דתליא בדעתו אבל לענין איסורין לא שייך כלל לומר כן דלאו בדעתו תליא מילתא דרחמנא אסר להעראה, והרי משוה"ט יבמה שניקנית גם בע"כ דידיה נקנית בהעראה לחודא לפי שאין אנו צריכין לדעתו, עיי' בתוס' קידושין (דף י') ובריטב"א שם. ומצאתי אח"ז שכבר עמד על דברי הריטב"א אלו הגאון בית מאיר באה"ע (סי' ז' סי"ד) עיי"ש

עכ"פ דברי הרמב"ם והשו"ע מבוררים דבביאה ראשונה אפילו בגמר ביאתו לא נעשית חללה לפי שאינה מתחלקת לשני איסורין או כדברי הריטב"א. וא"כ לכל הני רבוותא בנ"ד בנתעברה מביאה ראשונה אין בולד צד חללות דעדיין לא הויא מאיסורי כהונה. (ועיי' בספרי חלק שני סי' כ"ג מה שהעירוני בזה. ומה שהשבתי)

[ה] ובספר עונג יו"ט כתב להסתייע דממזר אין בו דין כהונה מתשובות הרשב"א ז"ל (סי' כ"ז), שהקשה לו הר"י הצרפתי ז"ל על הא דאיתא בתו"כ (פ' אמור) יאמר לאמו ולא ואמר לאביו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אין דין שיטמא לו, איו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו. קשיא לי ליטמא לאביו ממ"נ אי אביו הוא שפיר מטמא לו ואי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה. והוא ז"ל תירץ לעצמו דאצטריך קרא למי שהוחזק ע"פ עדים שהוא כהן ואח"כ בא אחד לאח"ז ואמר עליו שהוא אביו ונוהג עמו כאב ומת ובא ליטמא לו שבקינן ליה. והרשב"א ז"ל תירץ לו דכוונת התו"כ היא דאי לאו קרא דאביו הו"א דודאי אביו באמת הוא והוא עומד ומשמש ע"ג המזבח אפ"ה לא יטמא לו משום דגבי טומאה לא שרי קרא לטמאות אלא בידוע שהוא אביו ולא כשהוא אביו מחמת חזקה. הרי מוכח מדבריהם דממזר בנו של כהן אין בו דין כהונה דאל"ה מאי קשיא להו להנך רבוותא דליטמא ממ"נ כיון דבהך הו"א הוה אמרינן דלא אזלינן בתר רובא וחיישינן דילמא לאו אביו הוא א"כ בעינן למיחש שמא זינתה אמו מכהן ונתעברה מביאה ראשונה דהוי ממזר ויש בו דין כהונה ומאי קשיא להו לטמא ממ"נ, אע"כ דס"ל דממזר אין בו דין כהונה, זת"ד ס' עונג יו"ט. ולי מה נפלאו דבריו, אטו הו"א דלא אזלינן בתר רובא כלל בכל התורה כולה ואצטריך להכי קרא דלאביו יטמא, וכי לא ידעינן לפי ההו"א דתו"כ דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה עד שנבוא לומר דלההו"א כל ממזר או גם כל בן ישראל אסור לטמאות למת שמא בן כהן הוא אע"ג דודאי כהנים מיעוטא נינהו, והרי הלכה רווחת היא דאזלינן בתר רובא וילפינן לה בחולין (דף י"א) מקראי טובא. ועוד דאפילו לפי דבריו בתירוצו שאין ממזר בדיני כהונה ולהכי שפיר הקשו למ"ל קרא דלאביו ליטמא ממ"נ שאם הוא ממזר אפילו בן כהן אינו בדין כהונה, מ"מ לא העלה עדיין ארוכה לפי דרכו דאכתי צריך קרא לילדה לט' חדשים מצומצמין אחר נישואין דאפשר שנתעברה אמו קודם קידושיה ואינו ממזר ולפי דרכו דלההו"א חיישינן למיעוט כהנים ניחוש שמא מכהן הוא וכשר ואסור לטמאות למתים. אבל הענין פשוט דזה ודאי דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא גם לפי ההו"א דתו"כ אלא דהכא בטומאת קרובים לחוד דחידוש הוא אלו היה כתוב בקרא רק אמו הו"א דאין לך בו אלא חידושו אמו שהיא ודאית אין אבל אביו שאינו ודאי אלא מדין רובא לא, אבל בכל התורה כונה ודאי אזלינן בתר רובא ולהכי כדנקטינן בצד הספק שמא זינתה אמו ואנו מסופקין אם מכהן נתעברה או מישראל לענין איסור טומאת הולד למתים מה שאינו שייך לחידוש דטומאת קרובים הרי זה בכלל כל התורה כולה ושפיר ניזול ביה בתר רובא דעלמא דלאו כהנים נינהו והולד ישראל ומותר לטמאות למתים. וא"כ קושית הר"י הצרפתי לאו משום לתא דכהן ממזר היא אלא משום שאינו בן כהן כלל ואזדו להו דברי העונג יו"ט

[ו] עוד ראיתי בס' הנ"ל שהעיר ממד"ר סדר נשא (פ' ט' פיסקא י"ב) שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של רבי אחא למדתנו רבינו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות על התשעה אנו מכירין ועל השבת אין אנו מכירין כו' אמר להם אני אומר לכם פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד אותו בן ומשמש בבהמ"ק ומעלה עולות בשבת ונמצא מחלל את השבת. ע"כ. ומדנקט ישראל בא עליה ולא נקט כהן אחר משמע דאם כהן אחר בא עליה אף דהולד ממזר מ"מ יש בו דין כהונה ואם משמש ע"ג המזבח הקרבן כשר. ודחי לה דלעולם איכא למימר דממזר הוי כחלל מיהו כיון דקיי"ל בקידושין (דף ס"ו ע"ב) דחלל שעבד עבודתו כשרה מקרא דברך ד' חילו אפילו חללין שבך א"כ גם ממזר אף דהוי חלל מ"מ עבודתו כשרה ולא חילל את השבת עכ"ד. אבל נראה דתירוץ זה לאו אליבא דכו"ע הוא ולמקצת רבוותא לא העלה ארוכה. דהנה שיטת התוס' ושאר רבוותא דאפילו נמצא בן גרושה ובן חלוצה ודאי עבודתו כשרה, ולשיטה זו נראה דצ"ל דהא דעבודתו כשרה הוי הכשר גמור, ר"ל דלענין עבודה מיהא חידשה בו תורה שהוא ככהן בדיעבד, ולפי"ז ממילא נמצא שלא חילל את השבת ושייך לתרוצי כנ"ל. אבל שיטת הרמב"ן ז"ל בחי' קידושין שאם נמצא בן גרושה ובן חלוצה ודאי עבודתו פסולה למפרע ולא התירה תורה אלא כשנמצא ספק חלל, ולשיטתו נראה דלא הוי הכשר גמור חדש שחידשה בו תורה דין כהונה לעבודה אע"פ שאינו כהן לשאר מילי אלא דמטעם חזקתו הוא, דכיון שלא נתברר גם עכשיו שהוא ודאי בן גרושה ובן חלוצה מוקמינן ליה עד השתא בחזקתו ועבודתו כשרה, וכן משמע מדבריו דז"ל והיה רבי טרפון סובר דטעמא דמלתא משום שאומרים אדם זה בחזקת כשר הוא מספק אתה בא לפוסלו אל תפסילנו למפרע מספק אע"פ שמכאן ואילך פסול שאין מכשירין הספקות לכתחילה אבל למפרע מעמידין אותו על חזקתו עכ"ל, ולפי"ז אין מקום לתירוצו של העונג יו"ט דלפי האמת דקמי שמיא גליא שהוא ודאי חלל לא ירדה לו מעולם תורת הכשר עבודה כלל ועבודתו פסולה וחילל את השבת והדק"ל אמאי נקט ישראל נואף בא עליה אפילו כהן נמי. ואין לומר דאע"פ דקמי שמיא גליא ועבודתו פסולה מ"מ כיון דאנן מוקמינן ליה מדינא אחזקה לא חילל את השבת, דז"א דא"כ בבן ישראל נמי נימא הכי אע"פ שבאמת בן ישראל הוא ולא כהן מ"מ כיון דאנן מדינא ארובא קא סמכינן ודיינינן ליה ככהן לא חילל את השבת, אלא ודאי דליכא למימר הכי דמ"מ לפי האמת חילול שבת יש כאן וה"נ דכוותה: