דבר אברהם - א ריג

כהונה וכ"ה בשו"ע אה"ע (סי' ז' סי"ד), והרי אינהו מיירי בגמר ביאתו בביאה ראשונה דבהעראה לא מיעברא ואפ"ה לא נעשית חללה וולדה חלל משום גמיר ביאר

[ב] והיה נראה לי לכאורה לומר ביישוב דברי הרמב"ם והשו"ע מילתא חדתא, דהא דהעראה הויא כביאה דרשינן לה ביבמות ר"פ הבא על יבמתו מקראי, הא אי לאו קרא הו"א דאין ביאה אלא אם גמר ביאתו במירוק כמבואר התם והוא משום דדרך ביאה היא בהעראה וגמר, והלכך י"ל דכשם שהעראה בלא גמר לא הויא ביאה אי לאו דגלי קרא ה"נ גמר ביאה לחוד בלא העראה לא הוי ביאה לפי שאין דרך ביאה אלא בהעראה וגמר ביחד, וע"ז ליכא גילויא דקרא, ואלו היה אפשר לגמר ביאה להיות בלא העראה היה פטור. וכיון שכן אין גמר ביאה לחוד פוסלה לעשותה חללה שהרי ביאתו בזונה היתה רק גמר ביאה אבל ההעראה היתה שלא בפסולי כהונה שעדיין לא היתה זונה ונמצא שבזונה עשה רק גמר ביאה וזו אין עליה תורת ביאה, ולהכי בעינן שיבוא עליה ביאה שניה שתהא גם העראה בזונה. והא דאמרינן בקידושין (דף י' ע"א) תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה עיי"ש בפירש"י, לאו לעבור בעשה אגמר ביאה ראשונה קא אמרינן דההיא גמר ביאה לחוד בלא העראה הוי שההעראה היתה עדיין בבתולה ורק גמר ביאה נעשה בבעולה. אלא דביאה שניה תיאסר עליו בעשה שהרי כינסה כשהיא בעולה. ועיין במל"מ (פי"ז מהלכות אי"ב הט"ו) ובשעה"מ (פ"ג מהלכות אישות הל' ה')

ולכאורה היה מקום לבע"ד לערער ע"ז ע"ד פלפולא. דבקידושין (דף י') מסקינן דסוך ביאה קונה והקשו התוס' מיבמות (דף נ"ה) דהעראה קונה, ותירצו בשם ר"נ גאון דהתם איירי בביאה שלאחר נישואין והכא מיירי בביאה שקודם נשואין, וכ"כ הרי"ף ר"פ הבא על יבמתו. ולפי"ז לדידהו אפילו במפרש להדיא שרוצה לקנות בהעראה אינו קונה עד גמר ביאה. ומ"מ נראה פשוט דאפילו לדעת הרמב"ם (פי"א מהלכות אישות הי"ד) דאפילו באינה מזומנת לזנות לוקה משום לא תהיה קדשה מ"מ הכא אינו לוקה על ההעראה שהיתה שלא בקידושין משום דכיון שמקדשה אח"כ בגמר ביאה אין איסור זחם כלל על ההעראה, והוא פשוט מצד הסברא, ועוד דאל"כ יקשה הא דאמר רחמנא ובעלה שאשה נקנית תחלת קניינה בביאה ולדידהו היינו בגמר ביאה היכי משכחת לה והרי ילקה תמיד משום לא תהיה קדשה אם יסברו כהרמב"ם, אע"כ כמ"ש דבכה"ג אינו לוקה. (אח"ז מצאתי בחי' הרי"מ להלכות קידושין (סי' כ"ו העי' ד') שכ' על הא דחכמים אסרו לקדש בביאה דאי לא תהיה קדשה הוא העראה בל"ז אסור כיון דסוף ביאה קונה ועובר על לא תהיה קדשה בהעראה, וסוף דבריו חסר, אבל פשוט הוא כמו שכתבנו). ואפילו לדעת הראשונים והרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הל' ה') מכללם דהא דסוף ביאה קונה הוא רק משום דדעתו של אדם אגמר ביאה אבל במפרש שרוצה לקנות בהעראה קונה בה, דלפי"ז לא מוכח מידי מקרא דובעלה דיש לפרשו ממקדש להדיא בהעראה אבל במכוין לקנות בגמר אה"נ דההעראה הויא זנות, מ"מ יש להכריח קצת גם לדידהו דבמקדש אח"כ בגמר לא הויא ההעראה זנות דאל"כ אמאי אמרינן באמת דדעתו של אדם אגמר ביאה אדרבא נימא חזקה אין אדם עושה בעילתו ר"ל העראתו בעילת זנות ומסתמא בהעראה הוא מתכוין לקידושין, וגדולה חזו כתב המרדכי בפ' האומר מובא בשו"ע אה"ע (סי' ל"ג סעי' א') דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין שמא כיון לשם קדושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וא"כ לפי דברינו דגמר לחוד אינו ביאה האיך ילקה לעולם משום לא תהיה קדשה והרי על ההעראה א"א לחייבו דהוי התראת ספק שמא יאמר בגמר לשם קידושין ועל גמר נמי יפטר מטעם הנ"ל לפי שאינה ביאה, ומוכרח דלא כמ"ש אלא דגמר לחוד נמי הוי ביאה וחייבין עליה. אבל כ"ז אינו דמלבד דפתיכא ביה פלפולא יתירתא ואית ליה פירכי טובא כמבואר למעיין הנה מעיקרא ליתא לקושיא כלל, דסברתנו זו דעל גמר ביאה לחוד פטור שייך לומר רק כשהיה אפשר להיות גמר בלא העראה כלל או בלא העראת איסור דע"ז שפיר נימא כיון שהיא ביאה כזאת שאין בה העראה כלל או בלא העראה איסור לאו שמה ביאה או לאו שמה ביאת איסור, דכל ביאת איסור שבתורה עם העראה היא, משא"כ הכא בבא על הפנויה שיש גם העראה עם הגמר שפיר יתחייב בשביל הגמר, שהרי גם ההעראה באמת ביאת איסור היתה אלא שהיו לו טצדקי לתקן את האיסור במה שיקדשה בגמר ביאה אבל כשלא תיקן שפיר חייב על הגמר, שהרי הוברר דהעראה נמי של איסור היתה ושפיר נקראת ביאה שיש עמה העראה של איסור, והמלקות הן באמת על הגמר דהעראה היתה בהתראת ספק. אבל בנ"ד בביאה ראשונה דאחותו שפיר שייך לומר כדברינו שהתורה אמרה הבועל פסולי כהונה נעשות חללות וזה לא בעל כלל איסורי כהונה שהרי ההעראה היתה שלא בזונה, הוי כהערה בכותל וגמר בזונה דע"ז שייך לומר כסברתנו דעל גמר לחוד אינו חייב דלאו ביאה היא)

[ג] אבל דברינו נסתרים מהא דשבועות (דף י"ד ע"ב) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו וילפינן לה בגמ' (דף י"ח ע"ב) מקראי ומבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות או"ב הי"א) דה"ה בשאר העריות, והרי הכא שהיתה ההעראה בהיתר שלא בנדה שנטמאה רק אחר העראה ובנדה לא היה אלא גמר או יציאה שעכ"פ לא עדיפא מגמר ביאה ואפ"ה חייב עלה, וא"כ בנ"ד נמי אע"פ שבשעת העראה לא היתה זונה מ"מ כיון דבשעת גמר ביאה נעשית זונה שפיר ליחייב עלה משום ביאת זונה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על הרמב"ם ושו"ע בבא על הזקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה אמאי אין הולד חלל הרי בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה תיהוי חללה

אמנם אע"פ שנדחו דברינו באופן שהיתה בפועל העראה עם הגמר אלא שהיתה של היתר דבכה"ג חייב על הגמר, מ"מ עדיין אפשר לקיים גוף הסברא שאינו חייב על גמר ביאה לחוד במקום שלא היתה בפועל העראה כלל כגון שנכנס באבר מת ופירש באבר חי, דאפשר דשאני הכא במשמש עם הטהורה ונטמאה דחייב שהיתה בפועל העראה עם הגמר, ואע"ג דשל היתר היא מ"מ מהניא למישווי את הגמר כביאה גמורה שהרי מ"מ בשבילה דרך ביאה היא, אבל נכנס באבר מת דלא הוי על הכניסה שם ביאה כלל ואח"כ גמר באבר חי דנמצא שלא היתה בפועל העראה י"ל דזו לא מתקריא ביאה ופטור. אך יש לעיין דשמא דוקא העראה אפשר להיות בלא גמר אבל להיפוך גמר בלא העראה א"א להיות כלל לפי שבגמר לחוד נמצא בפועל גם ענין ההעראה

ולפום מאי דחזינן מסוגיא זו דיציחה הויא כביאה גמורה בכל העריות לכאורה היה נראה דלח לקי אלאו דלא תהיה קדשה להרמב"ם אפילו בגמר ביאה שעדיין הוא יכול לקדשה ביציאתו והוי התראת ספק כמש"כ, והמלקות יהא רק על היציאה ואם פירש באבר מת יפטר דעד יציאה היתה התראת ספק וביציאה שימש מת דפטור. (אם לא כשהיו עדי ההתראה קרובים לאשה דלא חזו לעדי קדושין ועדים אחרים לא היו). אך לפמ"ש התוס' גיטין (דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו) דבמאי דנזיר יכול לשאול לא הוי ה"ס דהשתא מיהא בחזקתו הוא ה"נ י"ל דלא הוי ה"ס בשביל מה שיכול לקדש ביציאתו או בגמר ביאה והשתא מיהא קדשה היא, ועיי' בתוס' מכות (דף ט"ו)

[ד] שבתי אני יראה דבעיקר הדברים כיוונתי ב"ה לדעת רבותינו הראשונים ז"ל בשמ"ק כתובות (דף לי ע"א ד"ה בעולה לכ"ג) וז"ל שיטה ישנה בעולה לכ"ג פי' רש"י ז"ל כו' ור"ח ז"ל פירש בעולה לכ"ג אשה פנויה כו' וא"ת בביאה ראשונה נמי הוי חללה דמכי הערה בה איתסרא עלי' ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח"כ, י"ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין כו' והא דכתבינן לשי' ר"ת ז"ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדברי מדאמרינן בפ' בתרא דקידושין אמר רב אשי הלכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה כו' ואלו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה ע"כ שיטה ישנה. וכן הביא שם בשמ"ק משם הרשב"א שגם הוא הביא קושיא זו על פר"ח וכתב דיש מתרצים דחדא