דבר אברהם - א ריב

הש"ס התם בעירובין לא סלקא הכי דמאוירא רבי וכן העיר הב"ח בהגהותיו

[יז] עוד הוסיף כ"ג לומר וז"ל וממקום שבא ידידי אתפלא עליו הרי בתוס' בשואל (דף ק"נ ע"ב ד"ה במחובר) כתבו וז"ל דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין פ' העור והרוטב דאמר תאנים שצמקו מאיביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש ממנו בשבת חייב חטאת דוקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר עכ"ל. נראה להדיא כוונתם דכל שיבשו עוקציהן כלתה יניקתו לגמרי אבל כל שהעוקץ לח לא כו'. ולזה דקדקו מהא דנקיט שמואל צמקו ולא יבשו דצמוק ויבש שונים זה מזה כדמוכח לענין טריפות הריאה כו', ומה שכתבו דלא הוי כלל כמחובר הייני לענין טומאת אוכלין דאין העיקר בשביל החיבור כי אם בשביל היניקה כו'. אלו דברי כ"ג

הנה במש"כ דשמואל לא קאמר אלא בצמקי ולא ביבשו דצימוק ויבש שונים הם, הנה רש"י ז"ל פירש בחולין שם (דף קכ"ז) תאנים שצמקו שיבשו באילן וכ"ה לשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ד) תאנים שיבשו באיביהן, ואמנם כ הוא בברייתא חולין שם אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו הרי הן כמחוברין ומסיק הש"ס דזהו לענין שבת, הרי דיבש וצימוק כחד נינהו לענין זה אלא דבפירות קרי ליה צימוק ובעוקץ ואילן קרי ליה יבש. ובמש"כ התוס' דוקא צמקי אבל יבשו לא בודאי אין לומר דכוונתם היא דיבשו הוי כתלושין לענין שבת, דא"כ מאי מסקו וכן משמע בכל הסוגיא דיבשי הן ועוקציהן כו' פתחו ביבשו הן וסיימו בהן ועוקציהן, ועוד דבסוגיא מוכח להיפוך דיבשו הן ולא עוקציהן הוי מחובר כנ"ל, אלא שבאמרם יבשו לא, כוונתם היא ליבשו הן ועוקציהן דבעוקץ קרי ליה יבש כנ"ל וע"ז קאמרי שפיר שכן משמע כל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן כו'. ואין צורך למה שהאריך כ"ג בטבע הדברים ביניקה ורקבין וכו' שלא אוכל לעמיד על בירורם. ובמש"כ כ"ג דהא דמסקו התוס' דלא הוי כלל כמחובר לא קאי אשבת אלא אטומאה, תמה אני האיך אפשר לומר כן הרי לענין טומאה אפילו יבשו הן ונא עוקציהן נמי לא הוי כמחוברין ומה באו התוס' לחדש ביבשו הן ועוקציהן. ועוד דא"כ לא סייעו כלום לענין שבת דקיימי ביה, אלא מחוורתא היא דלענין שבת קאמרו לה שכן משמע התם בסוגיא דחולין דביבשו הן ועוקציהן לא הוו מחוברין כלל אפינו לענין שבת וכמש"כ רש"י ז"ל אי דיבשו הן ועוקציהן דאף לענין שבת תלושין הן פשיטא כו'. וראיתי בס' מנחת חינוך שהעיר מדקאמר הש"ס אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא משמע כרש"י ז"ל דבכזה גם לענין שבת כתלושין דמי דאל"ה מהיכא פשיטא כ"כ לענין טומאה. ולדעתי אין צורך בזה דכיון שיבשו גם עוקציהן הרי זה דומה לאילן שנפשח ובו פירות דתני התם בברייתא להדיא שהן כתלושין ואף לענין שבת מיירי כדמוכח התם. וא"כ אדרבא יוצא לן דמדברי התוס' אלו שדקדקו לומר דלא הוי מחובר כלל הוי סייעתא לדידי דאילו היה מחובר היה חייב התולשן בשבת אע"פ שאינו מפסיק החיות, וכמו שהוכחנו למעלה שכן היא שיטת התוס' בגיטין. ומה שפתחו בדבריהם שאין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ הוא משום שהחיבור לענין שבת תלוי ביניקה שאם הוא יונק הוי מחובר ואם אינו יונק הוי תלוש. ולענין מה שחייב בתאנים שצמקו אע"פ שאינן יונקין והחילוק שבין זה לאילן שיבש דפטור כבר מלתי אמורה בדברי הראשונים ולא אחזור עליהם עתה. אך אין דברי שם מספיקים על יבשו הן ועוקציהן ולא סיימתי קמי' דמר, ויש לי בזה אריכות דברים במק"א דהא דמשמע בחולין דיבשו הן ועוקציהן הוי תלוש גם לענין שבת הוא רק בכרוב ודלעת דאיירי בהו התם בגמ' שהעוקץ הוא כל האילן וביבש כל האילן בודאי הוי תלוש כנ"ל, אבל בפירות האילן שיבשו הם ועוקציהם וכל האילן לא יבש. עדיין חשיבי הפירות מחוברין לענין שבת ובזה יישבתי דברי הרמב"ם החמורים בענין זה. [עיי' לעיל סי' כ"ז מ"ש בזה בארוכה]

ועוד אפשר לומר ע"פ דברי התוס' שבועות (דף מ"ג ע"א ד"ה כבצורות דמיין) וז"ל נראה דלענין שבת לכו"ע לאו כבצורות דמיין וכמחוברות דמו דגמר מקצירת סממנין שהיתה לאחר שעומדין ליקצר עכ"ל, נמצא דבאמת אפילו יבשו רק התאנים היו צריכין להיות כתלושין אלא דאפשר שקצירה כזאת היתה במשכן בסממנין כשיבשו הם ולא איביהם אבל כשיבשו גם איביהם לא היתה קצירה במשכן, ודחוק קצת

יתר דבריו הנני מניח לעת אחדת להעיר עליהם בעזרה כאשר תעלה במצורתי' יתברך כ"ג בכ"ט באדמת קרן ובוכח"ט כנפשו ונפש ידידו עוז דוש"ת באה"ר

סימן כו

ב"ה. בחודש טבת תרס"ג סמאלעוויטש. ממזר מכהן אם יש עליו דין כהונה לענין שיהא אסור לטמא למתים ולישא פסולי כהונה או לא

[א] הנה בדבר זה כבר עמדי גדולי האחרונים ז"ל שהט"ז באה"ע (סי' ז' ס"ק י"ד) ספוקי מספקא ליה והח"מ שם (ס"ק כ"ד) פשיטא ליה דגרע מחלל ואין עליו דיני כהונה, ועיי' בפרישה ובביאור הגר"א ז"ל. וראיתי בס' עונג יו"ט להגאון מהרריט"ל מביאליסטאק ז"ל (סי' ק"כ) שישב על מדוכה זו ומדי עייני בו נתחדשו לו איזה דברים בענין זה במה שנוגע לעיקר הענין ובנוגע לסתירת דבריו וזה הוא

הנה לענין חלל קיי"ל בקידושין (דף ע"ז ע"ב) דאין חלל אנא מאיסורי כהונה והלכך הבא על א"א בביאה ראשונה נעשית רק זונה ואם חזר ובא עליה כהן נעשית חללה והולד שנולד מביאה שניה חלל, אבל מביאה ראשונה שלא היתה עדיין מאיסורי כהונה אין הולד חלל. אבל לכאורה היה נ"ל לדון דאף הנולד מביאה ראשונה הוי חלל שהרי העראה הויא כביאה בכ"מ וא"כ בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה הויא חללה והולד שנולד מגמר ביאה זו הוי חלל. ולפי"ז אין מקום כלל לחקירה זו אם ממזר מכהן נידון כחלל דודאי כל ממזר כהן חלל ממש הוא שהרי הולד נולד מגמר ביאה ולא מהעראה כמ"ש התוס' יבמות (דף כ' ד"ה יבוא עשה) דבהעראה לא מיעברא. אך לפי"ז קשה טובא הא דאמרינן התם בקידושין אמר רב אשי הלכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ולפי הנ"ל קשה אמאי לא נעשית חללה גם בביאה ראשונה שהרי בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה תיהוי חללה. וצ"ל דמיירי שבא עליה רק בהעראה ורב אשי בא ללמדנו רק דין דביאה ראשונה ושניה ובאמת אם גמר ביאתו נידון כביאה שניה, וכה"ג כתבו התוס' יבמות (דף כ' ע"ב ד"ה אטו ביאה שניה) דהא דקאמר התם רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לאו דוקא דאפילו גמר ביאה אסור וחשובה כביאה שניה. אבל מה נעני להרמב"ם ז"ל (פי"ט מהלכות איסורי ביאה הל' ה') שכתב לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ונעשית זונה, חזר ובא עליה ביאה שניה נתעברה וילדה היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מחיסורי